מאגר סיפורי מורשת

השנים המלאות

ראשית, רוב האירועים המשפיעים על חייו של סבי היו בשנות השבעים עד לשנות השמונים. ייתכן ויסופרו כאן אירועים שגם קרו לפני כן או אחרי כן אבל רובם התרחשו כשהיה בן 20 עד גיל 30.

לולא סבא שלי… מבצע משה לא היה יוצא לפועל….

סבי שירת בצבא בתור נווט בחיל האוויר. באותם שנים מדינת ישראל ניסתה לארגן יחסים דיפלומטיים עם מדינות שאין לנו קשר איתם וכשלא היה קשר היו יוצרים דרך אנשי המוסד, שולחים נציגים למדינה הזאת, יוצרים שם קשר עם ראשות הביון שלהם ומספרים להם שרוצים לבנות יחסים. כשהם הסכימו הם הרשו להגיע למדינה הזאת רק פעם אחת והיה צריך למחוק את כל הסימנים הישראלים וכייוון שסבא שלי היה נווט הוא נסע והסיע אנשים חשובים כדי לקיים את יחסים אלו.

אסור היה לו לספר לאן הוא נוסע למשפחתו וכשחיפשו אותו בטייסת והיה בחול פשוט אמרו להם בטלפון "הוא איננו". בשנת 1974 או ב- 1973 שלחו אותו לחיל הקשר ללמוד להפעיל מכשיר קשר והוא עבר קורס מיוחד והיה צריך לרוץ מרחק מסוים ולתלות את האנטנה בגובה מסוים ולא סיפרו להם למה הם עושים את זה. מסתבר שהוא הקים את התחנה הראשונה של המוסד שתתפתח להיות התחנה של איסוף האתיופים לנקודת מעבר שמשם יעבירו אותם לארץ ישראל. בעצם לולא סבא שלי והצוות שלו מבצע משה לא היה קיים, זה היה הבסיס של מבצע משה.

במקרה

זהו הסיפור איך סבא וסבתא שלי נפגשו. הסיפור מתחיל כך:

בשנת 1974 העבירו את סבא שלי לטייסת אחרת עם אחד מהחברים שלו שם שירתה סבתא שלי. כשראה אותה לראשונה הוא לא התלהב ממנה כל כך אך היו שמועות שהיא דווקא כן ממנו… כך הם הכירו.

יום אחד היה חסר נהג והוא התנדב. שניהם נסעו לכל מיני סידורים בתל אביב, שהסתיימו מוקדם מהצפוי. הם הלכו לנמל, לטייל בשוק הפשפשים, וכך לאט לאט נוצר חיבור. לאחר זמן מה הוא הזמין אותה להצגה, בזמן זה הייתה לו חברה. סבתי חשבה שהיא באה לשם לדייט זוגי עם סבי, אבל מסתבר שהם היו שלושה… סבי ראה אותה בפעם הראשונה בלי מדים של צבא, ובאותו הרגע הוא הבין שנוצר חיבור חזק. לאחר שבוע היה לא ברור את מי הוא מעדיף, והוא לא נשאר עם החברה הקודמת יותר מידי זמן(זאת אומרת כמה שבועות). שניהם החליטו לעבור לגור ביחד. באותו הערב חברה שלו שאלה אותו אם הוא רוצה לצאת לאנשהו והוא אמר לה: "לא לא חייב..". היא הבינה ושאלה אם זה קשור ליולי (שם חיבה של סבתי) והא ענה לה בחיוב. לאחר שנה סבא וסבתא שלי כבר התחתנו.

הספר ששינה הכל

לאחר שסבי התחתן, הוליד ילדים וסיים לימודים, סבי למד פסיכולוגיה. בשנת 2004 התחיל ללמד במכללה בעמק יזרעאל, כי הוא היה צריך להחליף מישהו בקורס. מצא חן בעיניו ללמד והוא המשיך. באותו הזמן סבי התעניין בקשר בין הגוף לנפש, הפסיכולוגיה עוסקת בנפש והרפואה בגוף, והוא החליט לחבר ביניהם והתחיל לקרוא ספרים על זה. הוא אף הציע למכללה להעביר קורס על זה והם הסכימו לו.

"ביואורגונומי"

עברו כמה שנים וסטודנטית אחת באה אליו ואמרה לו: אם אתה באמת מתעניין בקשר בין הגוף לנפש אז אני ממליצה לך לקרוא ספר. היא שלחה אותו לספר ששמו "רפואה והחוש השביעי", שאותו כתב רופא ישראלי. הספר מדבר על זה שיש לנו חמישה חושים רגילים, החוש השישי הוא האינטואיציה, והחוש השביעי זה לחוש אנרגיות. הוא מאוד התרשם מהספר ושאל את הסטודנטית איפה לומדים את זה. היא קישרה אותו למישהי שמלמדת את זה, תחום שנקרא "ביואורגונומי" (מדובר בשיטה שהתפתחה בארץ ועוסקת באיך להרגיש אנרגיות). הוא הלך לקורס ראשון ושני והוא התחיל להבין את זה ולחוש אנרגיות של אחרים, כך שהוא יכול היה לעזור להם גם כשהם נמצאים במרחק מסוים, זאת אומרת לא רק טיפולים מילוליים אלא גם טיפולים אנרגטיים. התהליך לקח יחסית הרבה זמן ובמקביל הוא גם למד היפנוזה. ההבדל הוא שההיפנוזה הוא כלי פסיכולוגי שמדברים בו והאנרגיות זה כלי שאתה לא מדבר ואתה יכול לעשות אותו מרחוק. הוא הצליח לחבר את כל הדברים ביחד. כיום הוא עובד בבית חולים, מכללה וגם עושה טיפולים לאנשים בביתו.

ילדות ומשפחה

סבא שלי היה הבכור במשפחה והיו לו 2 אחים, אחות אחת ואח אחד. שם המשפחה של אביו היה ארליך אבל מכיוון שהגיעו לישראל שינו את השם לארנון וכך נשארו 2 אותיות. אמו נולדה בישראל ואביו בפולין. סבי נולד 24.10.1951 בחיפה ושם גר כל חייו(אחרי שהוא התגייס לצבא כמובן). אביו לא היה הרבה בבית והוא הרגיש שהוא ואביו פחות ביחד, זאת אומרת פחות עושים דברים שבנים ואבות עושים. סבא שלי היה מאוד שובב וכל פעם נפצע בדרך אחרת.

היה סיפור אחד מצחיק שסיפר לי, זה היה בל"ג בעומר. הוא וחבריו רצו לעשות מדורה ואימא שלו אמרה לו לחזור "מתי שנגמרת המדורה". ובכן השעה הייתה בערך חצות, ורוב הילדים שהשתתפו במדורה כבר חזרו הבייתה. סבא שלי ושניים מחבריו נשארו והמדורה לא נגמרה, זאת אומרת הם המשיכו להוסיף עצים והם לא הלכו. השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר, המדורה נמשכה ורק כשהשחר כבר עלה, הם התפזרו כל אחד לביתו. בדרך הוא פגש את אמו ואביו מטיילים ברחוב. אמו שאלה אותו: "איפה היית? כולם מחפשים אותך!". הוא ענה לה: "עוד לא נגמרה המדורה". לה לא היה מה לענות כי הוא עשה בדיוק מה שאמרה לו ("תחזור מתי שנגמרת המדורה"). בסופו של דבר לא נתנו לא שום עונש.

הבית של סבא שלי היה בניין קומות והם גרו בקומה השלישית. בבית היו ארבעה חדרים – מקלחת ושירותים, חדר לילדים, חדר להורים ומטבח וסלון ביחד. בזמנו לא היו מקררים ולא היה חשמל אז הם נאלצו לקחת כל יום קרח מקופסאות שמחלקים בבוקר, ומכיוון שזה קשה לרדת עד למטה ולעלות כי זה מאוד כבד, הם היו תולים חבל חזק מהמרפסת ולוקחים את זה בעזרת החבל.

הזוית האישית

עדיה: היה לי מאוד מעניין לכתוב עבודה מסוג זה אך עם זאת היה גם מאתגר כי היינו צריכים למצוא זמנים להיפגש והיינו צריכים לדבר בשפה ששנינו נבין. אני מאוד אוהבת עבודות מסוג זה וזה גם פותח לי דברים חדשים כמו כל מיני סיפורים שלא שמעתי וכל מיני אירועים מן העבר… אני חושבת שהיה מאוד נחמד להתעניין בדברים כאלה, ובקיצור אני מאוד נהנתי.