מאגר סיפורי מורשת

בילדותי  למדתי בבית ספר הארי ז"ל בצפת. הייתה לי בכיתה חברה טובה שקראו לה רותי, וכשגדלנו חברתי רותי הכירה ביני ובין בעלי שהוא אחיה והיום היא גיסתי. כשסבי נפטר סבתי עברה לגור איתנו

 ש לנו הרבה מנהגים מיוחדים שעוברים במשפחתנו מדור לדור. אחד המנהגים הוא. בט"ו בשבט אנו נוהגים לאכול בשישה, תבשיל שבתוכו יש חיטה שעורה רימון תאנה שמן זית גפן ותמר (את כל שבעת המינים).

גם בראש חודש ניסן נוהגים לערוך סעודת בשישה. כזכר לטיט שבני ישראל עבדו במצרים. הבשישה דומה לטיט. טעם נוסף למנהג זה ביום זה הוא, שבני ישראל כשהיו במדבר התחילו ביום זה לבנות את בסיס(בסיסה) המשכן.

בראש חודש ניסן היינו עורכים סעודה גדולה .כדי לבקש מהקב"ה שיפתח  לנו את שערי השמים ויביא עלינו ברכה. במהלך הטקס  התאספו כל בני המשפחה מסביב לקערה של "בסיסה" חיטים ושעורים עם כוסברה וכמון, הכל טחון ומנופה היטב, שעליהם היינו מוסיפים קצת סוכר, שקדים ותמרים. אבי המשפחה היה לוקח בימינו ומוזג בשמאלו שמן לתוך התערובת הזאת, הוא היה בוחש במפתח ואומר דברי תפילה קצרים, המתחילים "אתה ה' הפותח את הכל, פתח לי…", אבי המשפחה טעם תחילה ונתן אחר כך לכל בני המשפחה לטעום מתערובת הדגנים.גם כיום, כאן בארץ ישראל.אנחנו שומרים על מנהג מיוחד ונפלא זה כסגולה לפרנסה וברכה. מנהג מיוחד נוסף הוא, שביום חמישי- יומיים- שלפני שבת של פרשת יתרו אנו נוהגים לעשות "סעודת יתרו" או "חג יתרו" כפי שמכונה בין יהודי טוניסיה.

אירוע זה זכור לי מילדות כחוויה בלתי נשכחת וכאחד האירועים השמחים והטעימים במיוחד. הסעודה נערכה ביום חמישי  בשבוע בו קוראים בשבת את פרשת יתרו, בפרשה זו בתורה מסופר על מתן תורה בהר סיני וקבלת עשרת הדיברות. ערכנו בביתנו סעודה גדולה שכל הילדים היו מצפים לה בקוצר רוח. בסעודה זו השתמשו בכלים זעירים כגון צלחות, כוסות, סכו"ם וכו', שמותאמים במיוחד לילדים. המנה העיקרית בסעודה הייתה  של יונים ממולאות.  היו שוחטים יונים כמספר הבנים במשפחה. בסוף הסעודה היו מגישים לילדים ממתקים וכמה מיני עוגות זעירות הנאכלות בפורים. המקור למנהג הזה הוא בכבוד שנותנים לילדים שלומדים ב"כותאב" -ב"חיידר" שהגיעו לשלב "הפרשה", זהו השלב השלישי בלימודיהם, השלב בו הם יודעים לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדברות.

במרוצת הזמן הפכה החגיגה לחגם של כל הבנים ללא הבדל. סעודת יתרו מזכירה גם את מגיפת האסכרה שפרצה בתוניס ופגעה בעיקר בילדים, רבים מהילדים נפטרו מהמחלה הקשה,  המגיפה הסתיימה בשבוע  של פרשת יתרו , וסעודת יתרו נחשבת למסיבת הודיה לסיום המגיפה.

בערב שלפני החתונה  נהוג לערוך את טקס החִינה המהווה טקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. בטקס מורחים בחומר אדום-כתום המופק מצמח ששמו העממי הוא "חִנָה" בצורה עגולה על כפות ידי הכלה והמשתתפות בטקס. כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד. הטקס נקרא "חנה" רמז למצוות שהאישה מצווה עליהם. חלה- הפרשת חלה מן העיסה, נידה- מצוות הקשורות לטהרת המשפחה, הדלקה- הדלקת נרות שבת קודש.

סיבה נוספת למנהג החינה לפני החתונה היא, משום שהיו כלות עניות שעבדו עבודות כפיים קשות וידיהן היו מוכתמות לפעמים ולא חלקות, לכן כשמרחו את החינה על הידיים לא יכלו הבדילו בין כלה ענייה לבין כלה עשירה

בחג השבועות נהגנו  לאכול "קלי" שזה חיטה ושעורה קלויים עדשים קלויים ועוד כל מני דברים קלויים זכר לקלי שהכין בועז לרות "ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע", אכלנו גם עוגיות שמזכירות את מעמד הר סיני, לחם בצורה של יונה עם עלה של זית  וסלסלה של ביכורים.

גם היום אנחנו משתדלים לשמר את המנהגים המקוריים שיוצרים הווי ואווירה  מיוחדים עם ניחוח של חיבור העבר עם ההווה והמשכיות לדור העתיד

סעודת יתרו: "סעודה הנערכת ביום חמישי  בשבוע בו קוראים בשבת את פרשת יתרו, בפרשה זו בתורה מסופר על מתן תורה בהר סיני וקבלת עשרת הדיברות. עורכים סעודה גדולה . בסעודה זו השתמשו בכלים זעירים כגון צלחות, כוסות, סכו"ם וכו', שמותאמים במיוחד לילדים. המנה העיקרית בסעודה הייתה  של יונים ממולאות.  היו שוחטים יונים כמספר הבנים במשפחה. בסוף הסעודה היו מגישים לילדים ממתקים וכמה מיני עוגות זעירות הנאכלות בפורים. המקור למנהג הזה הוא בכבוד שנותנים לילדים שלומדים ב"כותאב" -ב"חיידר" שהגיעו לשלב "הפרשה", זהו השלב השלישי בלימודיהם, השלב בו הם יודעים לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדברות.

תשע"ו