מאגר סיפורי מורשת

אבי מנחם מייזליק שנולד בשנת 1920 בצכוסלובקיה כתב את זיכרונותיו בספר ששמו "יומני מתקופת השואה", את האיורים אני ביתו איירתי בפחם.

וכך הוא מספר:

בשנת 1941 בעיר סבליבה שבצכוסלובקיה החל גירוש, הגרמנים נכנסו לבתים והורו לנו להתכונן להכין מצרכים חשובים ביותר לשלושה ימים ותוך 3 שעות להיות במקום המפגש.

אני הכנסתי לחבילה שלי את המנדולינה שלי שהייתה הפריט היקר ביותר ליבי.

בשעה היעודה הגענו לתחנת הרכבת בעיירה, לקחתי את המנדולינה והתחלתי לנגן בה, כל הסובבים הסתכלו עלי בתמיהה, עדיין אתה חושב על מוסיקה? עניתי להם המוסיקה תחזיר את כולנו הביתה! – כך האמנתי.

במשך 4 שנים נדדתי ממקום למקום, ממחנה למחנה, המוזיקה תמיד הייתה בליבי, והיא שהחזיקה את רוחי, לעיתים נאלצתי להחביא את המנדולינה ביער, פן יקחו אותה ממני. המחשבה על המנדולינה שמחכה לי החזיקה אותי שפוי.

הייתי מסתובב בכפרים ומנגן שם במנדולינה, כדי להביא  מעט מצרכי מזון, בחיפושי אחר פרנסה עברתי דרך שדות ויערות קטנים וניגנתי בכפרים שירים אוקראינים ורוסיים, בחור צעיר שאין לו הבנה במוסיקה שואל אותי: "כמה אתה רוצה על הבללייקה שלך?" ביקשתי עשרה קילו חיטה עבורה, הוא הסכים לתת לי ארבעה, נפרדתי ממנו ואמרתי לו שאביא לו אותה מחר.

למנדולינה היה תפקיד חשוב בחיי גם אחרי המלחמה היא ליוותה אותי בכל יום ויום הניגון בה היה לי למרפא ולמזור. המנדולינה של אבי נמצאת אצלי וכשאני נוגעת בה, פורטת עליה אני מרגישה ושומעת את אבי היקר. המנדולינה עשוייה בעבודת יד בטכניקה מיוחדת, עם עיטורים מיוחדים מאוד.

אבי שמר גם את הכובע שלו מימי המחנה

הזוית האישית

בהערכה רבה לתכנית הקשר הרב דורי, שרה מסינגר