מאגר סיפורי מורשת

שמי משה, נולדתי בעיר ספי שבמרוקו,  בשושן פורים בשנת תש"ד 1944, להוריי אשר מסעוד וחנינה אדרעי.  שם משפחתנו אדרעי מורכב מראשי תיבות מיוחדים מאוד, א.ד.ר.ע.י – אדוננו דוד רועה עמו ישראל.

עיר מגוריי סאפי היא עיר במערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי, דרומית לקזבלנקה ומערבית למרקש. הייתה  בה קהילה מפוארת מאוד. היו בה צדיקים גדולים. ורובם היו שומרי תורה ומצוות. שמירת התורה והמנהגים נעשו בגלוי, בשמחה ובלי הגבלות.

העלייה לארץ

הייתי בן אחת עשרה כשמשפחתי עלתה ארצה ממרוקו. אבי נפטר שלוש שנים קודם לכן במרוקו. על אף רצונו העז לעלות לארץ הקודש, לא זכה לכך. הגענו דרך מרסיי שבצרפת  באנייה לנמל חיפה, ומשם שלחו אותנו למעברה במגדל-אשקלון.

בגיל 13 חגגנו אני ואחי יעקב יחד את מסיבת ה"בר מצווה" שלנו. יעקב אחי היה אז בגיל 11. אני התחלתי גם להניח תפילין.

מכיוון שהמצב הכספי בבית היה דחוק ביותר, כל האחים נרתמו לעזור בפרנסת המשפחה, וגם אני רציתי לעזור. יצאתי לשוק המקומי, נעמדתי שם עם שני דליי קרח ופטל ומכרתי שתייה במטרה לסייע בפרנסת הבית הדחוקה. למחרת הגיע לשם הרב ישראל לייבוב, מנהל "צעירי אגודת חב"ד", וכשראה ילד עם כיפה, חיכה עד שאסיים ובא אתי הביתה למעברה. בהשפעתו, עברנו כעבור יומיים אני ואחי יעקב, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, ללמוד בתלמוד תורה חב"ד בלוד, ובהמשך עברנו ללמוד בתל אביב, כך החל הקשר שלי עם חב"ד. כעבור כמה שנים, בתחילת שנת תשכ"ב (כבר למדתי בישיבה הגדולה בלוד), הגיע לישיבה הרב מרדכי לוין  שניהל אז את בית ספר למלאכה וגייס אותי לשמש מדריך בבית ספר.

בית ספר למלאכה שנוסד בהוראת הרבי בשנת תשט"ו (1956) עמד תחת הנהלת ישיבת "תומכי תמימים" המרכזית בארץ הקודש ובו שולבו לימודי קודש לצד לימודי מקצוע במגוון מגמות. תחילה סברתי שמדובר בתקופה קצרה של כמה ימים או שבועות ספורים, אך שהייתי במקום התארכה, ולמעשה את כל חיי מאז הקדשתי לבית הספר למלאכה, וזאת על פי הדרכות שקיבלתי לאורך השנים מהרבי.

כעבור כשנה התעוררה בעיה בנוגע למעמדי מול שלטונות הצבא מאחר שכבר לא הייתי תלמיד מן המניין בישיבה. בעקבות השתדלות הנהלת הישיבה מול 'ועד הישיבות' הוסדר מעמדי בתוך בית הספר למלאכה. בעקבות כך קיבלתי מכתב מהרבי ובו בירך אותי בברכת "הצלחה בעבודת הקודש".

הקשר המיוחד שהיה לי עם הרבי:

בשנת תשכ"ו (1966) נסעתי לראשונה לרבי לחודש תשרי. הצטרפתי אז לחברי הכיתה שלי מהישיבה שנסעו לרבי ללמוד שם במשך כחצי שנה במסגרת ה'קבוצה' מארץ הקודש. רציתי מאוד להישאר שם ללמוד יחד עם חבריי, אך כשכתבתי על כך לרבי, תשובתו החד משמעית הייתה שעלי לשוב ארצה לבית הספר למלאכה. הייתי כותב לרבי דו"חות בקשר לנעשה בבית הספר למלאכה ובקשר לפעולותיי עם הבוגרים,

כתבתי לרבי על הסדר לפיו התלמידים נשארים שלוש שבתות בפנימייה ונוסעים מידי שבת רביעית לביתם. הרב חדקוב אמר לי אחר כך שהרבי מתעניין לדעת האם דאגתי לקשר את התלמידים לבתי חב"ד בערי מגוריהם, כדי שבבואם לביתם לשבתות ולחופשות יימשך הקשר עם התלמידים וההשפעה עליהם.

זכיתי לתשובות מעודדות מהרבי. הרבי כאמור ייסד את בית הספר בתחילת נשיאותו, וידוע היחס וההתעניינות המיוחדים של הרבי בכל פרט ופרט הקשור למוסד, כפי שניתן גם להיווכח מהמכתבים הרבים שהתפרסמו בסדרת אגרות קודש הקשורים לבית הספר למלאכה. זכיתי לקשר מיוחד קרוב ואישי מהרבי.

חני הנכדה: "בכל פעם שסבא עבר בחלוקת דולרים, הרבי זיהה אותו מיד וקרא לו בשמו. בכל פעם הרבי נתן לו דולר נוסף ומיוחד להצלחה ולעזרה עבור  בית ספר למלאכה. סבא ממשיך ומספר "אלו הם דולרים 'מיוחדים', שאני שומר עליהם מכל משמר. הם נמצאים איתי לאורך כל הדרך ושמורים בפנקס מיוחד. בין הדולרים השמורים אצלי, יש לי דולרים שקיבלתי מידו הקדושה של הרבי. אירע שאחר שעברתי כבר בתורי, הרבי קרא לי חזרה ונתן לי דולרים נוספים להצלחת בית ספר למלאכה".

סבא היה מארגן בכל שנה קבוצות בחורים לנסיעה וביקור אצל הרבי.

לאחר שנולד בני הבכור לימד אותי הרבי מהו כיבוד הורים. מיד לאחר לידתו שלחתי מכתב לרבי, והודעתי לו את השם שקראנו לבננו: לוי יצחק אשר, ציינתי שהשם 'לוי יצחק ' הוא על שם אביו של הרבי, ו'אשר' על שם אבי. הרבי החזיר תשובה בה הוא מברך את הרך הנולד 'אשר לוי יצחק'  והוסיף שכיבוד הורים קודם לכל.

מנהגים מיוחדים

עד היום אנחנו שומרים על מנהגי ומסורת אבותינו במרוקו בכל מוצאי שביעי של פסח אנו עורכים בביתנו את סעודת המימונה – המזכירה את האמונה לביאת המשיח. כמנהג יהודי מרוקו אנו אוכלים מופלטות, בצק מיוחד טבול בחמאה ודבש. רוקדים בשמחה ושרים שירים מרוקאים.

בנוסף על כך אני אוהב ללמוד בלילות, כפי שנהג אבי ז"ל, גם זה עבורי מהווה סוג של מנהג שעובר במסורת.

הזוית האישית

משה אדרעי מספר לנכדה חני גרצמן את סיפור עלייתו ממרוקו והקשר המיוחד שלו עם הרבי.