מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי, נולדתי בתאריך 26 בינואר שנת 1947. עליתי לארץ בדצמבר שנת 1960, עקב סיפור טרגי: בראשית 1960 הייתה רעידת אדמה בעיר במרוקו ושמה אגדיר. הייתה רעידת אדמה קשה מאוד. אנחנו היהודים למדנו בבית ספר תלמוד תורה, פינינו את בית הספר לטובת הניצולים. אחרי כמה ימים כל אותם ניצולים יהודים שהתגוררו בבית הספר 'תלמוד תורה' הועלו במחתרת לישראל. אחרי האירוע, הרבה יהודים החליטו לעלות לארץ והוריי ביניהם.

היינו משפחה גדולה ולכן לא היה מקום לכולם באוטו. הוחלט שהאבא ואחד האחים יישארו לסבב הבא, בינתיים אימא, האח הגדול ועוד חמישה אחים ואחיות יצאנו לעיר קיט שקוראים לה טטוואן, משם יצאנו לספרד באוניית דייג, מאוחר יותר ידענו שקוראים לספינה "אגוז". עם הספינה הזאת הגענו לספרד לעיר סאווטה. משם הגענו לאי גיברלטר, שהינו שם שבועיים וטסנו לעיר מרסיי. אבא ואחד האחים עלו בסבב השני כמו שהבטיחו להם, משמר הגבול של מרוקו תפסו את אבא ושלחו אותו לבית סוהר, את האח שלחו הביתה לדודים. עברו עשרה חודשים בהם אבא ישב בבית הסוהר. אנחנו חיכינו להם, האח שלי יצחק חלה מגעגועים ונפטר, אלברט אחי הגדול – נמאס לו להיות בצרפת ורצה לעלות לישראל, אימא הסכימה שיעלה לארץ. בשלב הזה אנחנו עדיין מחכים לאבא, בינתיים קיבלנו בשורה שאלברט חלה במחלה, אימא החליטה שכולם עולים לארץ כדי לטפל באלברט. עלינו לארץ, טיפלנו באחי וחיכינו שאבא ישתחרר מבית הסוהר במרוקו. באותה התקופה גרנו ברמת גן. לבסוף אבא עלה לארץ והצטרף אלינו.

מאחר ויצאנו את מרוקו בחיפזון, לא הרשו לקחת איתנו ציוד חוץ מבגדים להחלפה, אפילו אלבום תמונות של המשפחה השארנו בבית. התמונות שברשותי הן תעודת זהות המשפחתית, כרטיס העלייה לארץ שמכיל תמונות של כל המשפחה וכן תמונות מהבית ספר שבו למדתי, (למדתי בפנימייה בכפר הנוער בשם מאיר שפיה ליד זיכרון יעקב).

תעודת זהות משפחתית

סוף, סוף אבא השתחרר מהכלא במרוקו, הסוכנות בארץ שלחו אותו במונית לבית, נתנו כתובת לנהג והביאו אותו הביתה. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד, בזמנו לא היו טלפונים ולא הייתה מכונית אלא רק אוטובוסים, לכן התפזרנו כולם – כל אחד נסע לדוד אחר להודיע שאבא הגיע מהכלא. אחרי זה כולם באו וקיבלנו אותו יפה מאוד.

עד עכשיו היו חיים קשים ועכשיו החיים התחילו להיות עוד יותר קשים: האבא שהגיע ממרוקו אחרי העינויים בכלא השפיעו עליו קשה. הוא לא הצליח להתאקלם בעבודה והאח הגדול היה חולה מאוד. כל העול נפל על אימא שטיפלה גם באבא, גם באח וגם בשישה ילדים קטנים ובקיצור – היה קשה מאוד מאוד מאוד. כמה חודשים אחר כך האח אלברט נפטר בירושלים בשנת 1961, אבא היה חולה כל הזמן. היום הכל טוב וכל האחים למדו, הוציאו תואר, התחתנו וגדלו ילדים.

החפץ החשוב ביותר ליוסי

חפצים היקרים ללבי הם המנדולינה שלי, עבודות יד מבמבוק, וחץ וקשת. לא היינו ילדי שמנת: היינו מאלתרים צעצועים, משחקי חברה אבל אף על פי כן ולמרות שלא היה כסף לקנות מותרות ומשחקי חברה מודרניים, הייתה לנו שמחת חיים השתדלנו להסתפק במועט.

אלה היו החיים במרוקו של שנות ה-50. מרוקו קבלה עצמאות בשנת 1956 כאשר המלך מוחמד ה-5 חזר מהגלות והביא איתו את העצמאות מהצרפתים. הייתה פרידה מהשלטון הצרפתי במרוקו.

הזוית האישית

ליאם ויונתן: כיף חשוב וטוב לדעת את השורשים שמספרים ומסבירים את המציאות של היום. בסיפור של הסבים שלנו יש הרבה תובנה ומשמעות שנותנת לנו להעריך אותם על סיפור חייהם והדברים שעברו. היה לנו כיף ללמוד את הסיפור של סבא יוסי: למדנו על השורשים והייתה חוויה במיוחד כשסבא הביא את המנדולינה העשויה מדבשת הצב, עליה היה מנגן שהיה ילד, וכשהביא את קומקום התה של הסבתא רבתא.