מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל אדרי מספרת את סיפורה לנכדתה ליאם אדרי ולרננה סבג.

שמי רחל, נולדתי בשנת 1961 במרוקו בעיר קזבלנקה להוריי משפחת אלמליח. נקראתי בשם רחל, על שם סבתי ננה רחל ז"ל. שרצתה מאוד, שאמי תקרא לבת שתיוולד על שמה.

ילדות במרוקו

סבי וסבתי גרו בכפר מרוחק בשם "טביה". אני זוכרת, שכשהייתי ילדה קטנה, הוריי היו לוקחים אותנו בחופשות אליהם. סבי היה מפנק ודואג לנו מאוד. אהבנו מאוד להגיע אליהם וליהנות מחיי כפר. זכור לי, שפעם אחת לפני שחזרנו לקזבלנקה, סבי קנה לי כבשה קטנה מתנה…

אנחנו גרנו בקזבלנקה העיר הגדולה במרוקו, היא נמצאת על חופה האטלנטי של מרוקו, והיא נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו.לאבי היה בעיר מפעל של מוצרי מזון בסיסיים. כמו: קמח, סוכר, שמן ועוד.

השפה שלנו בבית הייתה מורכבת משלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית.

כמעט כל חברותי היו גרות בשכונה שלנו. היינו נהנות לשחק בבובות וחבל. חלקנו למדנו ב"בית רבקה" וחלק ב"אליאנס". החינוך שלנו היה מאוד טוב, הוא היה חינוך טוב ופשוט. עונש כמו סרגל ברזל ומכות היו מאוד מצויים.  בבית הספר לא הייתה לנו תלבושת אחידה, ולא טיולים ומסיבות.

בינינו לבין שכנינו הערבים שררו יחסי שלום ואחווה היה לנו קשר  ממש טוב אתם. למשל, במלחמת ששת הימים היה אסור ליהודים לצאת מהבתים, והשכנים הטובים שלנו היו דואגים לנו לאוכל וציוד בסיסי. הם גם הגנו עלינו שלא נפגע מהערבים המשולהבים מהמאורעות שבארץ.

יחסינו הטובים התבטאו גם בחגים וימים טובים. לקראת חג הפסח הם היו נוהגים להביא לנו מגשי פיצוחים עשירים בתמרים ושקדים. ולכבוד המימונה הם הביאו לנו דג חי גדול, מונח במגש מוזהב עם עלי נענע… מאוד אהבנו אותם.

אבל, השנים עברו והיחסים השתנו….

העלייה לישראל

בשנת 1974 כשהייתי בגיל 13 עליתי ממרוקו לארץ ישראל. עלינו בעקבות מה שארע לדודי – עמרם אזולאי, שגר כיום בבאר שבע.

הוריי אימצו 3 ילדים יתומים: עמרם היה אחד מהם. באחד הימים יצא עמרם למסעדה הסמוכה לשתות קפה. בדרכו חזרה הביתה, תפסו אותו מספר פרחחים ערבים, והיכו אותו ללא כל סיבה, אלא רק בגלל  שהוא יהודי.

הוא חזר לבית הוריי, והפציר באבי לעלות לארץ ישראל. בתחילה אבי התנגד, אך לאחר ששמע מה ארע לו, ועל מקרים נוספים שקרו לעוד יהודים, הבין אבי שאין ברירה. למחרת אבי הלך לסוכנות, וסגר איתם כרטיסים למרסיי שבצרפת כתחנת מעבר לישראל. שכן, לא הייתה אפשרות של טיסה ישירה לישראל.

למחרת התחיל הכל. ממרוקו טסנו לצרפת, שם שהינו עשרים יום. מצרפת הפלגנו באנייה שבוע ימים. באחד הימים אמי לא חשה בטוב, כי הייתה בהריון, וכשראיתי זאת קראתי  לרופאה. היא נתנה לאמי כדורים ואמרה שעל אמי לקחת כדור ליום. לאחר שהרופאה סיימה, הלכתי לשחק עם חברותיי.

אולם, שמיעתה של אמי לא הייתה תקינה, והיא חשבה, שעליה לבלוע את כל הכדורים ביום אחד… היא בלעה את הכדורים ביום אחד, ואיבדה את ההכרה.. קראנו מיד לרופאה, וכשהיא הגיעה, אבי אמר לה, שהיא שתתה את כל הכדורים בבת אחת. הרופאה כעסה מאוד, שלא השגיחו עליה. מיד עשו לה שטיפת קיבה. אני בכיתי מאוד. הרגשתי שאני אשמה במצבה.  למה הלכתי לשחק עם החברות…? ולמה לא נשארתי אתה לוודא ששמעה נכון…? אבל בסוף, בחסדי שמיים, היא חזרה לעצמה וניצלה, ב"ה.

הזוית האישית

ליאם: היה לי כייף מאוד לעשות עם סבתא את העבודה ולהיות עם סבתא בכיתה.

רננה: היה לי כייף מאוד – נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא של ליאם ולהכיר אותה.