מאגר סיפורי מורשת

החיים במרוקו

שמי מרי בן שמעון, נולדתי בשנת 1950 בעיר טזה שבמרוקו, להוריי יצחק ומסעודה (מרצדס)בן חמו. אני הבת הרביעית במשפחה בין עשרה ילדים. אמי נולדה בספרד בעיר מלליה בשנת 1926 ליהודה ועישה. אבי נולד במרוקו בעיר טאוריץ בשנת 1921 לשלמה ומרים (על שמה נקראתי מרי).

אבא זכה לקבל מהמלך מוחמד החמישי מדליית כבוד של "יקיר המלך" מילים אלו חרוטות על המדלייה והיא שמורה אצלנו עד היום.

חותם המלך ומדליית הוקרה שקיבל אבי מהמלך

אבי עם המלך מוחמד החמישי, 1953

בשנים בהן גרנו במרוקו היו לנו חיים טובים מבחינה גשמית, היו לנו משרתים וכל טוב. בשנת 1955 בהיותי בת חמש, פרצו מהומות בעיר טזה. המלך מוחמד החמישי הוגלה לאי קטן למשך חמישה חודשים ומאז הערבים החלו להתנכל ליהודים והיה חשש לחיינו. הוריי סיפרו שבחג פורים אחד הערבים התפרעו בשכונה שבה גרנו, הם זרקו אבנים לעבר הבית. שפכו נפט והבעירו את הרכב של אבי ע"ה. מול ביתנו היה גר קולונל צרפתי (דרגה גבוהה בצבא), וגם לעבר ביתו ניסו הערבים לזרוק אבנים ולהתפרע, היה חשש אמתי לחייהם של משפחתו. לקולונל היה רובה בבית, הוא ירה לעברם והרג ערבי. פרצה מהומה ובתוך כל ההמולה האשימו את אבי שהוא זה שירה והרג את הערבי. בתוך שניות אחדות כל הערבים פנו לביתנו וניסו לפרוץ את הדלת עם גרזנים ואבנים גדולות בניסיון להרוג אותנו. אבא ביקש מכולנו לעלות מיד לעליית הגג. היינו אז חמישה ילדים ושני סבים. אבא ביקש מאתנו לא לצאת ורק להתפלל לקב"ה. אבא ושני הסבים עלו לתרסה, הניפו את התמונה של אבי עם המלך מוחמד החמישי, את המדלייה של "יקיר המלך" ואת דגל מרוקו. אחד המתפרעים ביקש להפסיק את המהומה וביקש לא לפגוע בנו וצעק לעברם "זהו ביתו של מר בן חמו שהוא יקיר המלך שלנו!". דקות ספורות לאחר מכן כל הערבים התפנו לבתיהם ואף ערבי לא נשאר ליד דלת ביתנו.

בימים שלאחר מאורע זה, חששנו לצאת מהבית. אבי ואחיי הגדולים לא יצאו אפילו לבית הכנסת להתפלל, אבי גם לא הלך לעבודתו ואנחנו לא הלכנו לבית ספרנו שהיה מרוחק מביתנו. רק המשרתת שלנו הייתה יוצאת לקנות לנו מצרכים שהיו חסרים לנו בבית. באחד הימים באו לביתנו שלושה אנשי חוק ובקשו מאבי לשלם להם דמי חסות כדי שיוכלו לשמור עלינו. אבי כמובן הסכים מיד להצעה למען בטחוננו. מאז החיים השתנו אצל אבי והוא החל לחשוב לאן לעבור. בתחילה חשב לעלות לארץ ישראל, אך היות ובתפקידו כאיש הסוכנות היהודית, ידע עד כמה המצב הכלכלי קשה בארץ ישראל, החליט אבא לעבור בינתיים למליליה שבספרד והרעיון לעלות לארץ ישראל נדחה זמנית. אבי גם חשב שהוא יוכל לתרום יותר ליהודים כשהוא נמצא בחו"ל. לדוגמא: אבי דאג להבריח את היהודים דרך ההרים באמצעות הערבים מבלי שיהיו להם דרכונים. אבי שכר את הערבים על מנת להביא את היהודים שברחו אלינו הביתה בספרד ומשם דאג להעלותם לארץ ישראל.

סבי וסבתי במרוקו, 1947

היציאה ממרוקו

היציאה ממרוקו נעשתה בזהירות מרובה מצד אבי. יום אחד הוא נסע למליליה, שזו עיר בצפון מרוקו אך שייכת לספרד, כדי לבדוק האם נוכל לעבור לשם להתפרנס ולשמור על רמת החיים שהיינו רגילים אליה במרוקו. העיר קסמה לאבי והוא החל להתעניין על שכירת בית וחנות. אבי חשש מהמעבר ופחד לעורר את תשומת לבם של הערבים, ולכן עברנו לשם בשלבים. אבי ואחותי הגדולה עברו הראשונים ובסוף כל שבוע הם היו באים לבקר אותנו, הנסיעה ארכה להם כארבע שעות. החנות במרוקו המשיכה להתנהל כרגיל בעזרת אחי הגדול וקרוב משפחה שניהלו אותה. עברו חודשיים והעסק המשיך להתנהל כרגיל. בינתיים אבי שכר דירה גדולה וכל בני המשפחה עברו לאט לאט לגור במליליה שבספרד עד שכל המשפחה הגיעה התאחדה.

הוריי בספרד, 1956

אני עליתי לכיתה א' והלכתי לבית ספר ספרדי ­­– נוצרי יחד עם אחיי הגדולים. אהבתי לשיר ולרקוד ריקודי פלמנקו. פעם אחת נבחרתי בתחרות כשרונות לשיר ברדיו, מטעם בית הספר הספרדי – נוצרי שבו למדתי. היו לי חברות נוצריות מבית הספר וגם חברות יהודיות מהשכונה. אחרי הצהריים היינו הולכים לבית ספר "תלמוד תורה" ושם היינו לומדים עברית ולימודי קודש.

אני זוכרת שביתנו היה תמיד מלא באורחים. אחי הגדול המשיך עדיין לנהל את חנות הזהב של אבי, גם לאחר שעזבנו את העיר טזה. הוא התגורר בביתם של סבא יהודה וסבתה עישה. רק לאחר כמה שנים סגרנו את החנות לגמרי.

החיים במליליה היו טובים. היו לנו משרתים שעזרו לאמי בעבודות הבית ובכביסות, שכן אז לא הייתה מכונת כביסה. הכובסת הייתה מכבסת על לוח בתוך מתקן מיוחד, שעליו היו משפשפים את הבגד. כך נמשכו חיינו בספרד במשך כשש שנים.

אני בת עשר באירוסין של אחותי הגדולה, ספרד 1960

הנסיעה לצרפת

יום אחד אחי הגדול אהרון החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ולהתגייס לצה"ל. להוריי היה מאוד קשה להפרד ממנו אך מכיוון שהוא היה נחוש בדעתו, החליטו הוריי שכולנו נעלה לארץ ישראל. מכרנו את הדירה שלנו במליליה ואת התכולה שבה ארזנו בארגזים. יחד עם זאת אבא רכש הרבה מוצרי חשמל, כדי שנוכל למכור בארץ ולהתפרנס מכך. בחנות הזהב שהייתה לנו במליליה עשינו מכירת חיסול ופיטרנו את כל העובדים.

יצאנו ממליליה לג'יברלטר (חצי אי שדרכו היו אנשים עוברים ממקום למקום במעבורת). שהינו שם כשלושה עשר יום. לאחר מכן הפלגנו למרסי שבצרפת למחנה עולים ושם נשארנו שבועיים. הכרנו שם הרבה עולים ממרוקו, מספרד ומתוניס.

כאשר הגענו לצרפת למחנה עולים בקונדרנס בשנת 1961 בדרכנו לארץ ישראל, אחי הקטן שהיה אז בן שנה חלה בזיהום שנגרם על ידי חיידק אלים. מחלתו התבטאה בשיעול טורדני וקוצר נשימה מתמשך. הרופא שהיה אז במחנה עולים, המליץ לבודד את התינוק בחדר נפרד. החדר היה ממוקם מול שפת האגם שהיה שם (זהו החדר היחיד שהיה מבודד). הרופא המליץ על כך מכיוון שמחלתו הייתה מידבקת מאוד והחיידק היה מסוכן. סבתי עיישה ע"ה שעלתה עמנו ועם משפחתה החליטה לשהות ולטפל באחי התינוק בחדר המבודד כיוון שאמי הייתה בהריון מתקדם בילד העשירי.

בינתיים עברו עשרה ימים והגיע מועד העלייה לארץ ישראל. אנשי הסוכנות פנו להוריי ואמרו להם כי הילד לא יוכל לטוס במטוס בגלל מחלתו המידבקת וביקשו שהוריי יוותרו על התינוק כיוון שלדעת הרופא אין הרבה סיכויים לילד לחיות. הם ניחמו את הוריי בכך שאמרו להם שהם מצפים לעוד ילד ויש להם ילדים נוספים. הוריי כמובן סרבו. כשאנשי הסוכנות ראו שהוריי מתעקשים לא לעזוב את התינוק הם הציעו שכל המשפחה תעלה לארץ ישראל ואחד מההורים יישאר עם התינוק אך גם לזה הוריי לא הסכימו.

העלייה לארץ ישראל

סבי וסבתי עלו לארץ ישראל עם ילדיהם והוריי ואחיי נשארו עוד עשרה ימים במחנה העולים. אחי התינוק החל להרגיש טוב יותר, לאחר טיפול ממושך על ידי רופא אחר שהגיע מפריס ושנשלח על ידי דודי (אח של אבי שגר בצרפת). לאחר זמן מה, הרופא המטפל נתן אישור טיסה לאחי התינוק וכולנו עלינו לארץ ישראל ב – 26.8.61 כשהגענו לארץ ישראל אחי המשיך את הטיפול בארץ והחלים לגמרי ב"ה. אחרי חודש נולד אחי הקטן.

כשהגענו לארץ הציעו לאבי כעובד בסוכנות היהודית לבחור דירה בירושלים, אך אבי העדיף לחיות ולגור עם העולים שעלו יחד אתו. קיבלנו דירה בקרית מלאכי ברחוב "קיבוץ גלויות" זה היה הרחוב של כל העולים.

בתחילה היה לנו קשה מאוד. גרנו בדירת שני חדרים תשעה אחים עם ההורים (אמי הייתה בהריון בחודש השמיני). היה לנו גם קשה מבחינת ההתאקלמות. כאן בארץ לא היה לנו את המשרתים שהתרגלנו אליהם ולכן אני הייתי צריכה לעזור לטפל באחיי הקטנים. בתחילה גם חסרו לנו הרבה דברים בסיסיים בבית, מכיוון שכל התכולה שאבי קנה בחו"ל עדיין לא הגיעה לארץ. מבחינה חברתית ב"ה רכשתי חברות חדשות ושיחקנו יחד במשחקים שונים.

למדתי בבית הספר "נצח ישראל" בקרית מלאכי עד כיתה ח', ומשם המשכתי ללמוד בבית הספר "שפיר". בגיל שבע עשרה יצאתי לעבודה כמזכירה בבית ספר "נצח ישראל" שבו למדתי בשנים קודמות יותר.

הקמת המשפחה

בשנת 1967 הכרתי את בעלי ארמונד (עמרם) והתארסנו בבית הוריי. יום לאחר האירוסין בעלי קיבל צו גיוס שמונה, פרצה אז מלחמת ששת הימים. בעלי גוייס לחיל השריון. הוא לחם בטנק, הטנק שלו התפוצץ ורק הוא ניצל בנס.

כעבור שישה חודשים, בדצמבר 1967 התחתנו ועברנו לגור בתל אביב. בעלי התחיל לעבוד כטכנאי בזק, אני עבדתי במשרד החקלאות במשך שלוש שנים. לאחר שנולדה ביתנו הבכורה חזרנו לגור בקרית מלאכי ליד הוריי. בשנת 1971 התקבלתי לעבודה כפקידה בבנק לאומי.

במשך השנים נולדו לנו ברוך השם עוד שלושה ילדים שיחיו הגדולה איריס, אחריה חניתה (אמא של אבישג), שלומי ויוסף חיים (חי). הוריי ע"ה עזרו לי רבות בגידולם. יש לי ברוך השם תשעה נכדים ונינה שאותם אני מאוד אוהבת ועושה למענם כל שביכולתי. עבדתי במשך ארבעים ושש שנים במחלקות שונות ובעשר השנים האחרונות שימשתי כיועצת השקעות. בשנת 2017 יצאתי לגמלאות וכיום אני עובדת במשרה חלקית במכון אולטרסאונד בתור מזכירה רפואית.

הזוית האישית

אבישג שמעה מסבתה את סיפור עלייתה של המשפחה ממרוקו, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.