מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי ששמה גיטה, נולדה ברבאט, עיר הבירה של מרוקו.

הסיפור מתחיל ב-.1950, כשסבתא שלי הייתה בת חמש, משפחתה קיבלה החלטה לעלות ארצה.

סבתא שלי ושלושת אחיה עלו לאוניה והחלו את דרכם לארץ ישראל, דרכם הייתה קשה מאוד. בזמן המסע היה חורף, הם סבלו  מקור. מסביב שרר חושך מוחלט, והם כמעט ולא ראו אחד את השני. הזמן עבר לאט לאט, עד שהגיעו לחופי הארץ, והנה הם בארץ ישראל והם ממש מאושרים. הם נישקו את רצפת הארץ ומשם הם  נסעו במשאיות, והגיעו לעיר שלא הכירו,  לקריית שמונה. כמו בהרבה ערים בשנות ה – 50  הם חיו במעברות, שהיו בעצם צריפים זמניים, בשל חוסר בדיור לכל העולים. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם. כך הם התחילו את חייהם בארץ.

בו' בטבת תש"י, 26 בדצמבר 1949, הוקמה קריית שמונה כמעברה על אדמות הכפר הערבי "אל-ח'אלצה", שתושביו נמלטו במלחמת העצמאות.

בתחילה נקראה העיר "קריית יוסף" על שמו של יוסף טרומפלדור. בהמשך הוסב שמה ל"קריית שמונה" על מנת להנציח גם את שאר חברי תל חי שנהרגו באותה תקופה, בהם חמישה נוספים שנהרגו בקרב על תל חי במאורעות תר"פ (בנימין מונטר, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר וזאב שַרף), ושניים שנהרגו מספר שבועות לפני כן (שניאור שפושניק ואהרון שר).

בשנת 1951 מנתה אוכלוסיית קריית שמונה כ-5,000 תושבים וב-1983 15,000. בשנת 1953 היא הוכרה כמועצה מקומית, ובשנת 1974 הוכרזה כעיר. בשנים הראשונות הגיעו לעיירה עולים מיהדות תימן ומיהדות רומניה, ובהמשך הגיעו אליה עולים רבים מיהדות צפון-אפריקה.

העיר נבנתה ללא תוכנית אב, אלא שכונה אחר שכונה בהתאם לגלי העלייה.(ויקיפדיה)

חשוב לציין שבאותה התקופה לא היו טלפונים, חשמל או מים זורמים. בכל פעם שהיוו פותחים את הברז, וזה נראה כל כך ברור ופשוט, צריך לזכור שאז זה לא היה. היום דברים רבים נראים לנו ממש בסיסיים, ואנחנו לא יכולים בלעדיהם. הם ישנו על מזרונים, ומידי פעם אפילו על הרצפה. תקופה זו הייתה יפה אך קשה. כיום סבתי בת שבעים ואחת. היא בת זקונים מתוך ארבעה אחים. וכיום נותרו שלושה.

הזווית האישית

אביעד: חוויתי עם סבתא חוויה של עבודה משותפת במסגרת הקשר הרב דורי. היא סבתא שמחבקת ואוהבת, ואני מאחל לה רק בריאות והצלחה בחיים, וכן אריכות ימים