מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ממרוקו לישראל ללא הורים

סבתא רוז עם עילאי
סבתא רוז והמשתתפים בתכנית הקשר הרב דורי
סיפור עלייתה לארץ של סבתא שלי רוז

קוראים לי סבתא רוז זמזי, נולדתי בשנת 1950 במרוקו, אני בת מזל קשת. שם נעורי לפני הנישואים הוא אלקסלסי.

גדלתי בבית מסורתי דתי. אמי שמרה על כשרות ואבא שלי היה מתפלל בוקר ובערב ובשבתות היה הולך לבית הכנסת. בבית היינו משפחה גדולה בת עשר נפשות. הורים ושמונה אחים: ארבעה בנים וארבע בנות.

אמי הייתה עקרת בית ואבא סוחר, מצב הכלכלי שלנו היה טוב. לעומת זאת, היו הרבה עניים ולכן אנחנו היינו נקראים עשירים. עם הזמן כמעט כל היהודים עלו ארצה. ההורים שלי לא חשבו על עלייה.

לחיות בבית מרוקאי זה לא משעמם בכלל, היינו חוגגים את כל החגים העבריים ואת אלו שמוכרים בעיקר אצל המרוקאים לדוגמא חג המימונה. המאכלים המיוחדים שלנו היו ספינג' בחנוכה וכמובן הייתה מופלטה בצאת חג הפסח. היו עוד המון מאכלים מרוקאים טובים. עד היום אנחנו נהנים מהמסורת, המנהגים, האוכל והמאכלים המיוחדים האלה, וכמובן הועבר גם לדורות הצעירים הבאים שלנו.

עליתי לארץ בגיל 12 עם עליית הנוער. טסנו במטוס והגענו למרסיי, עיר בצרפת. משם עלינו לארץ ישראל והגענו לרמת הדסה, שהיה אז מקום מעבר. הזיכרונות שלי בתקופה הזאת בעיקר קשורים לכך שלא היה קל. היה המון עצב להיות לבד בארץ כילדה בת 12. הרגעים הקשים בעיקר היו בחגים ובימי הולדת ואלו תקופות עצובות שאף פעם לא אשכח.

יש קצת תמונות מהתקופה ההיא ובעצם זאת המזכרת היחידה מעבר לזיכרון הרגשי. וגם תמונות זה לא כמו היום שאפשר לצלם המון, פעם זה היה בקטנה, הייתה מצלמת פילים והיה צריך ללכת לפתח כדי לראות מה צולם.

המקום הראשון שהגעתי אליו כשעליתי לארץ היה רמת הדסה בקרית טבעון. עליתי עם שני אחיי, אחי הגדול היה בן 16 והקטן היה בן 11. למעשה עליתי לארץ כי הייתי לומדת רק עם ערבים בבית הספר. כששמעתי שאפשר לעלות לארץ בלי הורים אלא עם עליית הנוער, מיד נרשמתי לזה. אפילו לא סיפרתי לחברים שלי, ההורים שלי כבר הסבירו להם אחרי שנסעתי לישראל. מאד חששתי בתור ילדה מלחיות בסביבת ערבים. חשבתי על העתיד שלי, איזה בית להקים ואז הגיעו אנשי הציונות, שהיו משכנעים צעירים שרוצים לעלות ארצה עם עליית הנוער.

אמא שלי חששה למצב של אחי הגדול והחליטה גם אותו לשלוח לארץ הוא היה עושה צרות שם ולכן גם אותו היא רשמה. בזמן שהיא רשמה אותו אני ואחי הצעיר יותר אמרנו לה שגם לנו נמאס להיות פה, במרוקו. עברנו כל מיני בדיקות רפואיות ומבחנים פסיכוטכניים ואז הוחלט על העלייה שלנו. בגלל שאחי הגדול כבר נסע זה עזר לשכנע את ההורים שלי להסכים לזה, למרות שהם ממש לא תכננו עלייה בעצמם.

בהתחלה הצטערנו מעט על ההחלטה הזאת לעזוב את ההורים כי הגעגועים היו חזקים וגם דאגנו להורים שלנו. אך לאט לאט עם הזמן התרגלנו.

ברמת הדסה המקום הראשון שהיינו בו היה המקום בו למדנו עברית ואז משם היו אמורים לשלוח אותנו כל אחד למה שהיה מתאים לו. היינו יחד ואבל לא הרבה זמן ברמת הדסה. למעשה כבר ידענו לקרא ולכתוב עברית מהבית של ההורים והיינו רק צריכים ללמוד לדבר.

מיד אחרי נושא לימוד השפה, אותי שלחו להרצליה לפנימייה חקלאית בשם "דויד רזיאל". שם למדתי כיתה ז' ו-ח' ושנתיים אחרי זה הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי וגם מקצועי "יוהנה ז'בוטינסקי", אשר היה בבאר יעקוב. למדתי שם במגמה חקלאית ושם גם סיימתי תיכון.

את האחים שלי שלחו למלכיה וכדורי ובחופשות המשפחתיות היינו נפגשים אצל דודה שלי, חנה ז"ל, אחות של אמא שלי, שהייתה חיה כבר בארץ בקריית חיים. שם גם היינו חוגגים את החגים. חנה דאגה לנו עד שסיימנו את תקופת הלימודים. היא הייתה דואגת לנו בחופשות ובשאר הזמן היינו חיים בפנימייה.

תקופת הצבא

לאחר הלימודים ברור שהתגייסתי לצבא. שירתי בסטלה מאריס בכרמל. רציתי להיות בקרבת העיר חיפה, איפה שהדודים שלי גרים. כל הזמן הייתי בסביבת תל אביב ולכן רציתי להתקרב למשפחה כי מאד דאגתי איפה לגור אחרי הצבא.

לאחר הצבא הכרתי את בעלי שהיה גר בקריית ים ואני עבדתי בחיפה כימיקליים. בצבא דאגו לי לעבודה ובינתיים החלטנו להתחתן. הסוכנות דאגו לי למשכנתא לא יקרה כי הייתי בודדה בארץ. התחתנו בתאריך 11.07.1973  וגרנו בקריית ים כי שם קנינו בית. כמובן שההורים שלי היו בחתונה שלי באו לביקור ואז חזרו חזרה למרוקו.

חודשים לאחר החתונה פרצה מלחמת יום כיפור ובעלי, סבא שלך, היה בצבא כשבעה חודשים. לאחר שנה נולד לי הבן הגדול שלי, יריב, ולאחריו עוד שלושה ילדים, אמא שלך אושרת, לירז אחריה וחן הרביעי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "קורצ'אק", קריית מוצקין, בשנת לימודים תש"ף.

מילון

דויד רזיאל
פנימייה חקלאית בהרצליה

ציטוטים

”בהתחלה הצטערנו מעט על ההחלטה הזאת לעזוב את ההורים ולעלות לבד“

הקשר הרב דורי