מאגר סיפורי מורשת

סבתא יהודית מספרת לנכד ירין על ילדותה

לארץ ישראל עליתי ממרוקו בשנת 1948 יחד עם כל המשפחה: אמא-סוליקה, אבא-אהרון והאחים פרוספר ושלמה. שמי המקורי במרוקו היה יקוט. בהגעתי לארץ החליפו לי את השם ליהודית.

כשעליתי לארץ הייתי ילדה קטנה בת שבע שנים, בת הזקונים במשפחה. הגעתנו לארץ ישראל לאחר הכרזת קום המדינה.

למדתי במרוקו בביה"ס אליאנס שבעיר מקנס. כל המשפחה גרה בזמנו בשכונה יהודית שכונתה בשם "מלאח", שכונה סגורה ומבוצרת ליהודים בלבד. הפרנסה הייתה לא קלה. אבא עבד כסנדלר ואמא הייתה עקרת בית.

היהודים במקום חיו כקהילה מגובשת מאוד, כולם ידעו על כולם. ובו בזמן כולם חלמו על ירושלים הקדושה. המשפחה החליטה לעלות לארץ ישראל לאחר שהם הרגישו במרוקו שכבר לא בטוח שם, הערבים הציקו  והתנכרו ליהודים וכבר לא היה בטוח לחיות שם בשלווה.

ביום בהיר אחד הגיע האח הגדול שלי פרוספר שמו והודיע להורים כי החליט לעלות לארץ ישראל על מנת להגן עליה כי באותה עת הייתה בארץ ישראל מלחמה. ההורים שלי התעצבו מאוד והיה קשם להם להיפרד מבנם המבקש לעלות לבד לארץ ישראל.  במקביל אחי הצעיר שהיה חבר בתנועת "עליית הנוער", החליט אף הוא לעלות לארץ ישראל. ישבו ההורים וחשבו מה עושים ואז קיבלו החלטה גורלית כי עליהם לעזוב את מרוקו כל המשפחה ביחד ולעלות לישראל.

שלב ההליך לעלייה החל כאשר הסוכנות היהודית במקום אירגנה להם את כל סידורי העלייה. נפרדנו מהמשפחה הקרובה, החברים והשכנים בעיר מקנס וארזנו מספר חפצים יקרי ערך וכך יצאו למסע.

העלייה לארץ

עלינו לארץ באוניית מעפילים בשם "העצמאות". המסע לארץ ארך כשלושה חודשים, נאלצנו לעשות הפסקה בצרפת. ההפלגה הייתה מאוד קשה ומייגעת. הייתה צפיפות גדולה של אנשים על האונייה ורבים מהם חלו בדרך.

אני זוכרת כילדה באנייה היו לי בחילות וחום גופי עלה. ירדתי במשקל ואמא דאגה לי וחששה לשלומי. באנייה הגברים התפללו שנגיע בריאים ושלמים ושלא יקרה שום אסון בדרך. אני זוכרת שהיו גם כאלה ששרו שירים וניגנו על מנת להעביר את הזמן ולעודד את רוחם של האנשים שלא ידעו מה צופן להם העתיד.

כשירדנו מבטן האונייה מיד חיכו לאחי הגדול אנשי הצבא וגייסו אותו כלוחם. הפרידה ממנו הייתה מיידית. לאחר מספר שעות מרדת האנייה העבירו את כל העולים למעברה זמנית בפרדס חנה. המעברה הייתה כולה בנויה מאוהלים. נאלצנו לישון על מזרונים וכך נשארנו במחנה זה כשבועיים ימים עד שהעבירו אותנו למעברה טובה יותר.

זיכרון מיום העצמאות הראשון

זכור לי טוב את חג העצמאות הראשון בשנת 1948, הייתי המומה ונלהבת מהשמחה וממעגלי ריקודי ההורה של כל החוגגים ומרוב התפעלות וההשתהות הלכתי לאיבוד. הורי שטרם ידעו את השפה העברית נכנסו להיסטריה ולפאניקה והחלו בחיפושים אחרי עד ששוטר מצא אותי והביא אותי להורי. אירוע זה נחרט טוב בזכרוני כילדה קטנה.

לירושלים הגעתי יחד עם ההורים למעברה בתלפיות מיד עם סיום מלחמת העצמאות. לאחר מכן המשפחה התגוררה בשכונת מוסררה הסמוכה לחומות העיר העתיקה. גרנו בבית קטן מאוד ובו שני חדרים כשהשירותים והמטבח היו מחוץ לבית והיו משותפים עם השכנים. אני זוכרת, שהתקלחנו בגיגית גדולה, חיממנו מים חמים על פרימוס, את הכביסה סבתא כיבסה בתוך פח גדול כשהוא על פרימוס להרתחה.

למרות התנאים הקשים אני זוכרת בית חם עם ריחות של אוכל מנעימים. כולנו היינו מתכנסים ומצטופפים סביב תנור הנפט והפתיליה ומספרים חוויות, בדיחות וסיר המרק החם או התה מתבשלים באויר. בקיץ היינו רובצים הרבה בחוץ עקב החום בבית, מאחר ולא היו אז מזגנים, לקראת ערב היינו נכנסים לבית.

ההורים מצאו תעסוקה למחייתם, אבא כסנדלר ואמא עבדה בסוכנות היהודית. אני למדתי בבית ספר יסודי בירושלים ובתיכון ואחר כך יצאתי לעבוד ולעזור לפרנסת המשפחה.

בצעירותי בטיול ביער ירושלים

העצוב מכל היה שאחי שלמה, האח השני שלי גוייס גם הוא למחלמה ובמהלך המלחמה נפצע קשה ואיבד את רגלו. הפציעה העציבה את המשפחה אך המשכנו וחיזקנו את אחי שלמה שהפך לנכה צה"ל.

כל המאורעות הללו אומנם היו קשים עבור כולם אך עצם העובדה שכולם בארץ ישראל ובעיר ירושלים הסבה לכולם  אושר ושמחה. שני אחיי הגדולים ממני התחתנו ובנו להם בית בירושלים. אף אני התחתנתי עם סבא משה והקמנו משפחה גדולה עם שבעה ילדים. גרנו במספר שכונות בעיר ועם הזמן הקדמנו.

כיום שיהיו בריאים יש לנו חמישה עשר נכדים ונין אחד ואנו מחכים לעוד … כן ירבו.

שני אחיי הגדולים פרוספר ושלמה ז"ל נפטרו ואני נשארתי השריד האחרון במשפחת ואקנין.

הזוית האישית

ירין מונסונגו: הייתה לי חוויה מאוד נעימה ומסקרנת לגבי ילדותה ועברה של סבתי המיוחדת והאהובה. אין ספק כי העבר שלה כילדה קטנה העולה לארץ ישראל הוא דבר מאוד מרגש ומשמעותי. הסיפורים ששמעתי ממנה מרתקים כאילו אנחנו בתוך סרט.