מאגר סיפורי מורשת

סבי, יוסף בן סימון, נולד ב- 1941 במרוקו בעיר ושמה עוז'דה שהיתה תחת שלטון אירופאי.

וכך הוא מספר: דיברנו רק צרפתית ולמדנו בבתי ספר שהיו אירופאים.

אני בבית הספר

בתי הכנסת היו מאוד מפוארים, הגיעו הרבה אנשים והייתה לנו קהילה מאוד טובה וחזקה. חגגנו את כל החגים למשל: ראש השנה, חנוכה, יום כיפור, סוכות (כל חגי ישראל).

אני ומשפחתי חוגגים חג יחד

במרוקו היו קשיים –  התרחש פוגרום והערבים הרגו משפחות של יהודים, התרחשו מאורעות רבים של פגיעה ביהודים. היה חיסרון באוכל והיינו צריכים לברוח ממקום למקום. לאחר מכן ברחנו ממרוקו לצרפת והיינו שם חצי שנה, שם היה יותר טוב. חיכינו לסירה שתביא אותנו לישראל. מצרפת עלינו לארץ בגיל שש בשנת 1947 בחנוכה. עלינו ממרסי שבצרפת ישר לנמל חיפה.

בישראל למדתי בבית ספר "תחכמוני" שבחיפה. היו שם רומנים, פולנים, רוסים שדיברו יידיש, חלק דיברו ערבית וחלק בעברית. היו כל מיני עדות ולאט לאט למדנו את השפה העברית. כשהייתי נער היו לי כל מיני תחביבים כמו בולים (יש לי את זה עד היום) ובניתי סירות בחוג נגרות, כמו כן למדתי שרטוט. היה לנו מועדון ששמו "מועדון העתיד" ושם הייתה פעילות גדנ"ע, לקחו אותנו לכל מיני קורסים ועשינו אש לילה, למדתי המון מהגדנ"ע. בתוך המועדון היו משחקים כמו כדורגל פינג -פונג, שירה ומי שרצה ללמוד לנגן היה את כל כלי הנגינה.

בהתחלה בקושי היו משחקים, היה לנו רק קלאס וגם חמש אבנים וקצת כדורגל מסמרטוטים כי גרנו בחיפה והיו שם רק הריסות מהמלחמה (מלחמת סיני).  כינוי אותי  "זוזו" (עד היום) כי גרנו במרוקו והיה לנו שמות צרפתים. שם המשפחה היה בן סאמון, זה שם משפחה ייחודי. אני הבן האמצעי במשפחה- השישי מתוך 10 אחים- שש אחיות וארבע בנים.

היו לנו בגדים מאוד יפים אבל זה היה רק במרוקו בישראל לא היה לנו כלום.

אני ובני דודים שלי (בדרך לארץ), אני השמאלי

לא היו לנו ימי הולדת היה צנע היה חסר אוכל, אבל כל יום שישי ושבת אצלנו זה אירוע-כולם מתאספים, אוכלים, שרים וחוגגים את יום השישי ושבת. המקום הראשון שעבדתי בו היה ב"פס כימיקלים", באותה תקופה הייתה אפליה, הייתי מרוקאי והעדיפו פולני. הייתי גם ימאי והפלגתי מאילת לאירן, כי הבאנו נפט, כל שבועיים הפלגנו הלוך וחזור כדי להביא נפט לישראל.  בתקופה מסוימת שיחקתי כדורגל, הייתי ספורטאי. השתתפתי בארבע צעדות של ארבעת הימים לירושלים וסביבותיה הגיעו צועדים מכל קצות הארץ שעלו לירושלים זה היה אירוע מדהים היו שם זמרים ומופעים ואני אהבתי את הדברים האלה.

התגייסתי בשנת 1959 במאי ושירתתי בגולני במשך שנתיים וחצי, קיבלתי מדוד בן גוריון צל"ש (ציון לשבח).

בצבא היו פרסים, תימנים, מרוקאים והיינו מגובשים כמו אחים.

בצבא עם חברים

לחמתי במלחמת ששת הימים (הייתי בירדן בשנת 1967) היא הייתה קלה מאוד בגלל שהמטוסים עשו את כל העבודה אנחנו שמרנו על האזור שבו היו התנקלויות, רצינו שהערבים יראו שאנחנו בסדר ושאנחנו לא אויבים, אנחנו רוצים שלום.

סדר היום שלי כיום הוא ללכת לשמור על הנכדים, לפנק אותם עם מתנות וכשהם קצת חולים לטפל בהם.

הזוית האישית

למדתי הרבה דברים חדשים על חייו של סבא, שהגיע אלינו במיוחד הביתה כדי לספר על חייו.