מאגר סיפורי מורשת

שמי מקסים (מקס) וזנה, נולדתי בשנת 1949, בקזבלנקה שבמרוקו ועליתי לארץ בשנת 1962.

שם אבי: אברהם שם אמי: שמחה. שם אחי: דוד ז"ל , דני, לאון ז"ל, אני מקסים, ז'קי, לבנה, ארמו  ויפה הקטנה.

ילדותי

הבית שלנו במרוקו היה קטן וגרנו בו כל המשפחה 10 נפשות.

אני זוכר שבגיל 10, הלכתי כרגיל לביה"ס, עם אחי שיותר גדול ממני בשנתיים. בחזרה מבית הספר אחי התקדם לפניי, לפתע ראיתי שמרביצים לו. הלכתי להגנת אחי וכיסחתי אותם. לאחד ניפחתי את העין לשני שברתי את האף ושניים נוספים השכבתי על הרצפה. הגעתי הביתה והאבות של הילדים שהרבצתי להם חיכו לאבא שלי ושאלו אותו אם אני הרבצתי לארבעתם, הרי הם היו גדולים ממני וגבוהים. אבי נתן לי סטירה וכשהם הלכו אמר לי כל הכבוד. אהבתי ג'ודו וזה עזר לי בהמשך לצבא.

עלינו לארץ, היינו אמורים לעלות באונייה  בשם ונצואלה, ולאחר שבוע וחצי הודיעו לנו שהיא התפקעה לשניים ואנשי הצוות טבעו, ואף אחד לא ניצל. אחרי זה עלינו לחיפה באונייה הרצל. מחיפה הגענו לאשדוד בפברואר 1962 כשהייתי בן 12. גרנו שנתיים במעברה ולא היו לנו דלתות במשך 3 שבועות. לאחר מכן עברנו לרחוב אילת, ועד היום אנחנו באשדוד.

בכיתה ה' עברתי לבית הספר רמב"ם אחר כך לבית ספר בית עזרא אחר כך למוריה ובסוף לתיכון מקיף א'.

כשהייתי בן 15 עשו לי בר מצווה יחד עם זאת אבא שלי נפטר בשנת 1965, עשיתי את הבר מצווה שלי בבית עם השכנים עם המשפחה והחברים.

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967 התנדבתי לצבא במשך שלוש שנים אחרי 3 שנים עשיתי מילואים עוד 33 שנים.

במלחמת ששת הימים הייתי בן 17 וחצי, נלחמתי לצד אריאל שרון מפקד הגזרה. במלחמה, הייתי חצי שנה בצבא והייתי גם נהג חדש ושם למדתי לנהוג. נהגתי על משאית והייתי מביא לחיילים אוכל, בגדים, קרח וציוד מהשטחים של האויבים. היינו הרבה זמן בסיני ואחרי המלחמה שירתתי בסיני שנה וחודשיים בג'אבליבני שבסיני. אחרי זה הגעתי לעזה, ושירתתי עוד שנה וחצי עד סיום השירות הסדיר.

מלחמת יום הכיפורים

המלחמה התחילה באוקטובר 1973. הייתי בגדוד 107 נ.מ (נגד מטוסים).

אחרי זה הובלנו את "גשר הגלילים" ושמנו אותו בתעלה וככה נכנסנו לכיוון מצרים. במקום נסיעה ישרה לכיוון סיני עשינו עיקוף מכיוון באר שבע לכיוון סיני.

המלחמה נמשכה כמעט חודשיים וחצי. נלחמנו ותפסנו שטח, בשביל להתכונן, כי חששנו שיבואו לתפוס אותנו, חמישה חיילים מאיתנו נפצעו ואחד הרוג. כמובן שניצחנו אבל היו לנו הרוגים רבים.

החתונה שלי

איך הכרתי את אשתי ברטי ז"ל – כשיצאתי מהצבא, עבדתי בנמל אשדוד והעבודה הייתה קשה מאוד, לכן ברחתי ועבדתי במפעל שקראו לו "מסנני א.ל מפעל לפילטרים של הכל".

היינו 15 בחורים ו85 בחורות ואני הייתי במקצוע מסגר מכני, שטנצים (תבניות)

הייתי מתקן מכונות של השטנץ והבחורות שהמכונות היו מתקלקלות להן  היו קוראות לנו לתקן.

רק ברטי (אשתי ז"ל) אף פעם לא התקלקל לה השטנץ, ואני הלכתי אליה ושאלתי אותה אם אף פעם לא התקלקלה לה המכונה. היא אמרה לא. ככה בעצם התחלתי להכיר אותה ולהזמין אותה.

ובגיל 21 הצעתי לה נישואים והתחתנו ב-5 לינואר 1972, חגגנו באולם בשם "אולמי הניצחון" באזור ב' אשדוד. בסוף השנה נולד אבי, לאחר מכן אמיר, אחרי זה ורד, ולאחר 10 שנים נולד מתן – 4 ילדים מקסימים.

אני ואשתי ז"ל

עבדתי בנמל אשדוד 47 שנה. משנת 70 עד שנת 90 עבדתי בתור סוור. משנת 90  הייתי מנופאי עד סוף 2016  ויצאתי לפנסיה.

בתור מנופאי עבדתי גם באונייה קארין איי. הוצאנו מן האניה את המכולות עם התחמושת של חיזבאללה והראנו אותם לכל העולם שיידעו מי זה חיזבאללה.

תמיד התנדבתי. כבר בגיל 15 התנדבתי לשמור על בנות שרקדו בלט ושמרתי שילדים לא יכנסו להפריע. בבגרותי, התנדבתי גם למשטרה במשך 10 שנים.

אני אוהב ספורט – השתתפתי בצעדות, כל פעם צעדתי בין  10 ל25 קילומטר. היינו בצעדת הנחלים, צעדת המעיינות, צעדת בן גוריון .

בגיל 59 חליתי בסרטן במעי הגס עשו לי ניתוח והוציאו לי 17 סנטימטר של המעי הגס שהיה נגוע בסרטן ממאיר וחברו לי אותו בחזרה ובמשך 3 שבועות אכלתי רק מרקים.

הזוית האישית

נהניתי מאוד לספר את סיפורי האישי לנכדתי ולתלמידה נוספת. הכל היה נעים, החוויות, הסיפורים, המפגשים. חיכיתי למפגשים שלנו ולא החסרתי מפגש אחד! הטיול לבית התפוצות היה מהנה. תודה על הכל!