מאגר סיפורי מורשת

הוריי מכלוף ויקוט למשפחת לוי ילידי מרוקו, גרו באיזור די מרוחק מהעיר הגדולה באזור הרי באטלס. משפחה אמידה, מוכרת ומכובדת מאוד בקהילה. בביתם נהגו להתארח נכבדים רבים שהגיעו לעירה. הבית היה גדול ומרווח. ובאחד החדרים גרו סבי וסבתי מצד אבי ובחדר השני גרו דודי ואשתו. בחדר נוסף גרו הוריי ושלוש אחיותיי: חנה, אושרה וריקי. בבית היו עוד שני חדרי אורחים כאשר הגדול מבינהם שימש לאורחים מכובדים, במרכז הבית היה הול רחב ידיים ומבואה גדולה בכניסה לבית, המרתף שימש להכנת יין וערק לצורכי הבית בלבד, בקומת הגג היו שלושה חדרים ששימשו לאיסוף התבואה מן השדות הפרטיים של המשפחה ושאר המקום ללינה בתקופת הקיץ.

כל הנכסים הנ"ל תוחזקו על ידי עובדים ערבים תחת שרביטו של אבי, כמו כן היו עובדות מוסלמיות שעבדו תחת השגחת אימי. תפקידן היה לכבס את הצמר שנגזז מן הכבשים, לסרוג, לייבשו ולטוות ממנו חוטים. אותם לקחו אימי וסבתי וארגו מהם סמיכות וגלביות.

לאבי היתה גם סנדלריה בה העסיק עובדים רבים. הנעליים שיצאו תחת ידי אבי היו למותג ולשם דבר.

 

התקופה הייתה תקופת שלטון צרפתי בעקבות הגלייתו של מלך מרוקו. סבי יצחק, היה ראש הקהילה אדם משכמו ומעלה. אבי היה פעיל ציוני שאסף כספים ודאג להעבירם לאיש קשר שבא מארץ ישראל. לאחר תקופה חזר המלך הגולה למרוקו, סגר את שערי היציאה והחל במאסרים של אנשים ששיתפו פעולה עם השלטון הצרפתי. החשש היה גדול שסבי ייאסר גם.

היו כאלה שלא היה בידיהם מספיק כסף לקנות כרטיס ואבי הילווה להם כסף לכרטיס (לאחר מותו הגיעו לנחם חלק מהאנשים שאבי הילווה להם כסף וסיפרו לנו שאבי אמר להם "קחו את הכסף ואם אי פעם ניפגש בישראל ויהיה באפשרותכם / תרצו להחזיר לי את הכסף זה יהיה בסדר ואם לא אני כבר מרגע זה סולח לכם ומוותר על הכסף").

     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השנה הייתה 1956 אבי נסע כדרכו לעיר קזה בלנקה לקנות סחורה לסנדלריה, בין היתר היה אבי קימעונאי של חומרים לייצור נעליים. בנסיעה זאת שמע ששערי העליה לארץ ננעלו. מיד פנה לאיש הקשר שהעמיד בפני אבי אולטימטום שאם לא יגיע למקום המפגש תוך 48 שעות יתכחש אליו כאילו מעולם לא נפגשו, מיד שכר אבי שתי משאיות, העמיס עליהן את הסחורה שרכש ובמהירות חזר הביתה להודיע למשפחה שמיד יאספו כל שניתן ויוצאים לדרך. השכנות הערביות באו לעזרת המשפחה לעזור במלאכת האריזה. ילדי המשפחה והמבוגרים שבניהם הוסתרו על המשאית. לאחר המתנה באזור סגור ושמור עם עוד יהודים שרוצים לעלות ארצה, עלו על האנייה "נגבה", הפליגו וחנו מעט בצרפת כשפניהם לארץ ישראל.

בתאריך 18/10/1956 ירדו כולם מן האנייה בשער העליה בעיר חיפה. משם התפנו לישוב קרוב לנהריה בשם צוריאל. שם נולדתי לאחר חמישה חודשים בתאריך 16/3/57. בישוב פגשה אחותי הבכורה את מי שהתעתד להיות בעלה. אברהם היה גדול ממנה ב10 שנים. הוא התאהב בה ולא היה מוכן לוותר. לאחר שלושה חדשים נישאו השניים ברוב פאר והדר.

לאחר עשרה חדשים רכש אבי בית"ערבי" דירת קרקע גדולה ברחוב י"ז מספר 5. שם הרחוב היום הוא שבזי. בית גדול ורחב לשטח אדמה שנראה כאין סופי. בבית זה נולדו שתי אחיותיי רחל ומזל וכן אחי דוד (בן ראשון לאחר 7 בנות). בשטח עליו היה בנוי ביתנו בנוי היום מרכז מסחרי ברחוב שבזי.

בבית זה עברה עלינו ילדות מאושרת מאין כמותה. בביתנו שררה אהבה, אחווה, אחדות וכבוד בינינו הילדים וכן בין הורינו אלינו. גרנו משפחה בת תשעה נפשות בבית עם 2 חדרי שינה וסלון. הורי כפי שהזכרתי היו פטריוטים גדולים. בכל פעם שהגיעו אנשים שהציגו עצמם כנציגי קק"ל ויתר אבי על חלקת אדמה. עד שנשארה גינת עצי פרי קטנה והכל באהבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 לאחר 6 שנים עלו הדודה ומשפחתה לארץ מאחר שהפסידו את כל הנכסים של הוריי , התארחו בבית הוריי ביבנה במשך שנה ואף נולדה להם בת בזמן שהותם בבית הורי. גרנו משפחה בת תשעה נפשות בבית עם 2 חדרי שינה וסלון. לאחר שבוע נולד בן הזקונים שלנו איציק. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "בית רוחמה" ומשם המשכתי לבית ספר על יסודי "אביר יעקב" ובתיכון "קרל". נחשבתי לתלמידה טובה מאוד, מקובלת בחברה. במשך 11 שנים עבדתי בתדירן אלקטרוניקה בהכנת מכשירי קשר לצבא. בגיל 25 נישאתי למשה ובגיל 30 ילדתי את בני הבכור אוראל שהיום נשוי ללירז אבו חצירה בתאריך 10.11.15, את ביתי לינור ילדתי שנתיים אחרי בתאריך 27.3.90 כיום נשואה ליוסי בן אבו (נישאה בתאריך 12.3.15) בחודש התשיעי להריונה, מצפה לביתה הבכורה. ואביב אברהם נולד ב 16.8.93 כיום נשוי לאריאל ….. הם נישאו ב 8.3.15 וחובקים בן בגיל חמישה וחצי חודשים  נכדי הראשון העונה לשם אשרי מיכאל (מיכאל על שם אבי) 

 תשע"ו