מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה אזולאי. נולדתי בשנת 1944 במרוקו, בכפר תינג'דד השוכן בהרי האטלס. גדלתי בבית עם עוד ארבע אחיות ושלושה אחים.

אמא שלי, כמו שאר הנשים בכפר עסקה בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. לאבי הייתה חנות מכולת בכפר, והמצב הכלכלי שלנו היה טוב. אולם, מכיוון שאחיי היו קטנים ואמי התקשתה לגדל את כל הילדים, נמסרתי בגיל שנה  לדודתי, אחות של אמי, שהייתה נשואה ולא היו לה עדיין ילדים. היא גרה בסמוך לבית הוריי. אהבתי מאוד את דודתי, אבל רק לאחר מספר שנים גיליתי, שהאישה שמגדלת אותי אינה אמי האמיתית. אני זוכרת שהגילוי הזה היה מאוד מטלטל.

כפר טינג'דד במרוקו

בגיל חמש נשלחתי בפעם השנייה לקרוב משפחה אחר.  לדוד שלי, אח של אבי בעיר פֵאס. הכוונה הייתה שאשהה במשך תקופה קצרה בביתו, עד שכל משפחתי תגיע לאסוף אותי בדרכם לארץ ישראל. אולם העלייה לארץ ישראל התעכבה מסיבות שאינן ידועות לי, ונאלצתי להתגורר בבית דודי במשך שנתיים, תוך ציפייה מתמשכת למשפחתי, שבוששה להגיע. תקופה זו זכורה לי כתקופה מאוד לא פשוטה. למרות גילי הצעיר, אני זוכרת שסירבתי לפרוק את מזוודתי, מתוך תקווה שהוריי בדרך לאסוף אותי. למרות שקיבלתי יחס טוב מהדוד וממשפחתו, הייתי מאוד עצובה. באותה תקופה למדתי בבית ספר אליאנס. שם למדו בנים ובנות ביחד. השפות שנלמדו בבית הספר היו ערבית וצרפתית והמשמעת בבית הספר הייתה מאוד נוקשה.

אני במכולת של אבי בביקורי במרוקו

לאחר שנתיים, הגיע סוף סוף אבי ,ולקח אותי עימו אל הנמל, ומשם התחלנו את מסענו לארץ ישראל. הפלגנו ממרוקו באנייה לצרפת, ומשם לארץ ישראל. השהייה בספינה הייתה קשה. הפליגו בה עולים רבים והיה מאוד דחוס. מרבית העולים שהגיעו עם האוניה לארץ נלקחו למעברות. משפחתי נשלחה למושב "שומרה" הנמצא סמוך לגבול ישראל-לבנון. לאחר מספר שנים במושב עברנו להתגורר במעברה בטבריה, ולאחר מספר שנים עזבנו את המעברה ועברנו לבית  בטבריה. בהתחלה התושבים הוותיקים בארץ התייחסו בזלזול לעולים החדשים ממרוקו. הקליטה בארץ הייתה לנו מאוד קשה, ונאלצנו להתמודד עם קשיי שפה ובעיות פרנסה. לכן, הילדים נאלצו אף הם לעזור בפרנסת המשפחה. גם אני נאלצתי לעזוב את לימודיי כבר בגיל 14 ועבדתי כמלצרית בבית מלון בטבריה על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. אבי עבד בכריתת עצים ובסלילת כבישים, ואמי עבדה אף היא בבית הדואר.

בגיל 15 הכרתי  את בעלי חיים ז"ל, נישאנו ונולדו לנו חמישה ילדים. שני בנים ושלוש בנות. עבדתי ביחד עם בעלי בחנות ירקות שהייתה לנו בעיר טבריה ולאחר מספר שנים בחנות המכולת השכונתית.

כיום יש לי 17 נכדים מקסימים ונין אחד.

תמונה שלי עם בני משפחתי

סיפורו של חפץ:

בחרתי להציג צמיד מזהב, מאוד מיוחד, שקיבלתי מאמי שנה לפני שהיא נפטרה. צמיד זה נמסר לאמי מאימא שלה, ולכן מסירת הצמיד דווקא לי, מבין כל בנותיה מאוד ריגשה אותי. מכיוון שיש לי 3 בנות, החלטתי להתיך אותו ולמסור לכל אחת מבנותיי.

הזוית האישית

פנינה: המפגשים היו מאוד מהנים ומרתקים. בעקבותיהם עלו בי המון זיכרונות ומחשבות על עברי והדבר גרם לי לרצות לשתף יותר את משפחתי בנוגע לסיפורי.

הדר: שמחתי מאוד לחוות את המפגשים ביחד עם סבתא פנינה, אליה אני מאוד קשורה. למדתי המון על ילדותה ועל העבר שלה. זו הייתה חוויה מרגשת.