מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס אשדוד והקשר הרב דורי

פנינה נולדה במקנס שבמרוקו במאלח – הרובע היהודי הישן בעיר. פנינה גדלה רק לצד יהודים – בבית הספר, בשכונה וגם חבריה כולם היו יהודים. פנינה למדה בבית הספר אליאנס אשר היווה עבורה מקור למידה וידע, השכלה, חינוך, חברה, תרבות, חיבור וקשר לשפות הצרפתית בפרט, אך גם לערבית, עברית ואנגלית. הודות להשפעה זו ולשנים בהם למדה על ספסלי בית ספר זה, שגורה בפיה שפת האם צרפתית עד עצם היום הזה. בבית הספר, מקצוע המתמטיקה היה פחות אהוב עליה ותחביבה היה כדורסל אחרי בית הספר. פנינה מספרת שהייתה ילדה שובבה בכיתה (היום היו ודאי מגדירים זאת כבעיה של קשב וריכוז). כאשר הפריעה מאד, המורה מסיה דנן היה מוציא אותה מהכיתה. אך, בשיעור עברית, המורה – מסייה טולדנו ג'וסף, נמנע מלהוציא אותה מהכיתה ולהחמיר בעונשים כלפיה, בשל קרבתם המשפחתית (הוא היה אחיין של סבתא שלה, בנו של רבי ברוך טולדנו) והיא "ניצלה" את המצב.

במקנס, פנינה גדלה כילדה רגילה. בבית, היא חיה יחד עם אמה (יעל), סבתה (זוהרה) אחיה הקטן (מכלוף/ מיכאל) אחותה הבכורה אליאן ז"ל ואחותה רבקה גדולות ממנה. כשרבקה בגרה, היא עברה להתגורר בעיר טנג'ר, שם למדה בפנימיה בסמינר למורות והייתה מגיעה לביקורים רק בחגים. פנינה מספרת שאימא התאלמנה בגיל צעיר, נישאה בשנית והתגרשה זמן קצר לאחר מכן. מאז, גרה בגפה, כאם חד הורית, מעמד שלעצמו חריג לאותה תקופה. אולם, אמה גידלה את ילדיה משני הנישואים באומץ לב ובמסירות רבה – כאשת חיל ממש וכנראה, לא במקרה נקראה – יעל – על שמה של הדמות התנכית 'מנשים תבורך יעל'…כך אימא יעל נהגה להזכיר.

בילדותה, פנינה הייתה מאוד  קשורה לאחותה הגדולה אליאן ז"ל, שהיוותה עבורה דמות לחיקוי, בתפקיד של אימא שנייה ממש. אליאן ז"ל, יצאה לעבוד בגיל צעיר יחסית ותמכה כלכלית באימא. לפנינה היא דאגה לכל צרכיה ולכל הקשור לבית הספר ולימודים. היא שקדה על חינוכה ולימודיה, דאגה לצייד אותה במורה פרטי לשיעורי עזר במתמטיקה, מסיה מימרן, ואף לא חסכה ממנה אירועי תרבות. לפנינה היה אח גדול רפאל (בלחסן) ז"ל (מנישואיה הראשונים של אימא). הוא עלה לבד לארץ בגיל 11, עם עליית הנוער, כשנה אחרי שהיא נולדה (1950), לכן היא לא גדלה אתו ולא הכירה אותו בילדותה. פנינה מספרת רבות על אימא שלה. לדבריה, היא התחתנה צעירה מאד לימין בלחסן ז"ל והביאה ארבעה ילדים. אליאן, רפאל, רבקה ודוד שנפטר בעודו תינוק. אחרי שהתאלמנה, התחתנה בשנית עם אביה של פנינה (יעקב בן דאוד) שהתאלמן אף הוא ולו היו כבר שבעה ילדים משלו, משני נישואים קודמים. אימא של פנינה טיפלה בהם כמו ילדיה, על אף שהם לא קיבלו אותה יפה למשפחתם. היא הייתה אישה יפה וצעירה מאביהם ומילדיו. וכך היה שזמן קצר לאחר מכן הנישואין עלו על שרטון, ההורים התגרשו ואמה של פנינה, שעברה להתגורר בפאס כשנישאה, חזרה לעיר הולדתה מקנס, שם ריכזה את כל ילדיה משני הנישואים יחד והחלה במאבק הישרדות לפרנסת המשפחה, כשהיא נושאת לבדה בנטל. תחילה פרנסה את המשפחה כרוקמת ומייצרת כפתורים לקפטנים ומאוחר יותר, למדה לעשות עוגיות מיוחדות (מרציפנים) petits fours לאירועים מיוחדים של בני הקהילה בעיר והייתה לקונדיטורית וטבחית בעלת שם. כולם הכירו את יעל אזוגי, שמה הפך למותג ובישוליה היו נודעים בקרב כל יהודי מקנס.

"אזלאג", כפתורים לקפטנים: התמונה צולמה על ידי מדלן חליוה ממקנס, חברת ילדות של פנינה

פנינה עם אמה ואחיה הקטן

בשעות הפנאי פנינה אהבה, כמו כל ילדה, לשחק עם חבריה בג'ולות, גוגואים, חמש אבנים והולה הופ ועוד. בכל יום ראשון נהגה ללכת עם אחותה הגדולה אליאן ז"ל לבריכה העירונית, שם אחותה לימדה אותה לשחות. פנינה מקפידה לספר שאהבה ללכת  לקיוסק של הבריכה. שם הייתה מכונת התקליטים המיתולוגית (Jukebox) ותמורת כמה פרוטות יכלו היא וחבריה להאזין לשירים של כל זמר או זמרת שאהבו (מוזיקה של שנות ה-60). האהבה של פנינה למוזיקה המשיכה גם לתחום הריקוד וכל מוצאי שבת נפגשו כל החברים למסיבת ריקודים ("בום" של שנות ה-60), כל פעם בבית של חבר אחר. לא היה חשש את מי הולכים לפגוש שם ולא הייתה דאגה או סכנה כלשהי. בעיר, כולם הכירו את כולם, כולם ידעו על כולם, הם חיו כמו משפחה אחת גדולה.

חוויה אחת שזכורה לפנינה במיוחד היא ההצגה הראשונה שראתה בתאטרון במקנס, כאשר אחותה הגדולה לקחה אותה באחד מימי ראשון להצגה של השחקן-הבמאי והמפיק חיים שירן, בעלה של ויקי שירן ז"ל – לימים במאי ומפיק בישראל, בטלוויזיה החינוכית.

פנינה הייתה בתנועת נוער יהודית ציונית, תחילה בצופים ומאוחר יתר בדאג'. בחופש הגדול, היא הייתה נוסעת עם כל הילדים למחנה קיץ אליו הגיעו ילדים מערים שונות מרחבי מרוקו. במחנה קיץ זה הילדים רכשו כישורים חברתיים רבים, למדו להיות עצמאיים והפכו לבוגרים ציוניים.

פנינה חונכה על ידי אמה וסבתה לערכי יושרה, עזרה לזולת, כבוד האדם, כבוד למבוגרים ולאנשי חינוך וכבוד לדת. פנינה מדגישה שגדלה והתחנכה בבית דתי, מסורתי, כפי שנהוג היה ברוח התקופה, תוך שמירה על כבוד השבת והחגים. היא זוכרת שתמיד ביקרה בבית הכנסת בשבתות וחגים.

אמא של פנינה בחינה לפני החתונה

בבית לא פסחו גם על הרוח היהודית – ציונות שורשית וזיקה למדינת ישראל, עם ישראל ואהבת ארץ ישראל, תוך ידיעה שארץ ישראל היא הבית היהודי אליו השתוקקו ועליו כולם חלמו. פנינה אף זוכרת שאחותה אליאן ז"ל נסעה עם קבוצה של צעירים לארץ ישראל לביקור וכשחזרה למרוקו, הביאה להם בקבוקונים של חול צבעוני מישראל וביקשה מאימא שלה לחזור ולהשתקע בארץ ישראל. היהדות הייתה בסיס לכל, לערכים, לחינוך, למשפחה, למפגשים בקהילה וייחודיותה הייתה בידולה מהמוסלמים.

לקראת העלייה

כאמור, כמו רוב המשפחות בקהילות המזרח, גם המשפחה של פנינה חלמה לעלות לארץ ישראל ולהגיע לציון, לירושלים. מקורות משפחתה של פנינה מצד אימא היו ממגורשי ספרד, שהגיעו אחרי האינקוויזיציה למרוקו וחיו בה כבר מספר דורות במקנס. למרות זאת, הם תמיד ידעו שמקומם בארץ ישראל וחיו בציפייה ל"שנה הבאה, בירושלים הבנויה". באותם ימים, לא תמיד התאפשר לעזוב את המדינה. היו עליות חשאיות. אנשים נרשמו באופן דיסקרטי אצל שליחי הסוכנות היהודית, אך פנינה מספרת שהיו גם סלקציות בעלייה: שליחי הסוכנות העדיפו תמיד לרשום אנשים שיתאימו לבניית הארץ שהייתה עדיין בהקמה. הם רצו אנשים צעירים שיוכלו לעבוד ולהיטיב עם המצב שהיה אז במדינה. כך, לדוגמא, פנינה מספרת: "אימא הייתה מפרנסת יחידה עם שני ילדים קטנים ומטופלת בסבתא רבתא וסבתא שחיו אתנו. בכל פעם שביקשה לעלות לישראל לא אישרו לה. לבסוף אישרו לה לקחת רק את סבתא ואת שני ילדיה. סבתא רבתא עלתה לארץ עם בתה חנה ומשפחתה".

פנינה הייתה בת 14 ואחיה בגיל 11, כשאימא החליטה לעלות לארץ. היא אזרה אומץ רב לעלות לישראל בגיל 40, ארזה שלוש מזוודות עם חלק מהמיטלטלין החשובים שהיו להם במרוקו ואת השאר שלחה בארגזים לארץ. כדי לא להעמיס על עצמה היא נאלצה להמיר מה שהיה לה לתכשיטי זהב וכסף. על מנת שלא יבחינו בזה בבידוק בשדה התעופה, היא החביאה את כל הונה בתוך תיקי רחצה ובבטנה של תיקי היד שתפרה במיוחד. וכך הותירה את כל עברה וחייה מאחור, בדרך לעתיד חדש.

פנינה מספרת על הפרידה מהמשפחה, מהחברים ומהסביבה הטבעית שלה, לעבר הלא נודע. זה הותיר בה חותם. אך עם זאת, הייתה שמחה גדולה והתרגשות לעלות לארץ ישראל. וזאת בשל כל הסיפורים שסיפרו להם על ארץ ישראל, הארץ של העם היהודי, וגם בשל הכמיהה למפגש שיהיה עם אחיה הגדול שעלה לבד, עם עליית הנוער. מאז שנולדה לא ידעה עליו הרבה, רק שמעה מהמשפחה ומהמכתבים.

שרשרת הדורות: סבתא רבתא מרים טולדנו , סבתא זוהרה טולדנו, אימא יעל לבית אזוגי, פנינה בן דוד עזרן, בת שרון כהן לבית עזרן, נכדה אב כהן

פנינה ומשפחתה עזבו את מקנס ברכב מסחרי שלקחה אותם לקזבלנקה, לנמל התעופה. שם, הם עלו למטוס אל עבר מרסי  שבצרפת. לשמחתם, כשהגיעו, לא "Camp d'Arenas" כוונו למחנה המעבר כמו כל שאר העולים שבאו ממרוקו מאחר והמחנה היה מלא. משפחתה של פנינה, ועוד כמה משפחות בודדות נלקחו לבית מלון Hotel de la Poste, הם "זכו מן ההפקר" וקיבלו תלושים ללכת לסעוד כל תקופת שהותם במסעדה. זו הייתה חוויה ממש נעימה.

עולים לישראל

לאחר מספר שבועות במרסי, הגיע הזמן לעזוב ולעלות לישראל. יום אחד, פנינה ומשפחתה נלקחו לנמל יחד עם עוד עולים רבים, הועלו על האונייה "ירושלים" בדרכם לארץ ישראל. ההפלגה ארכה זמן רב ותענוג ההפלגה הפך לסיוט, פחד וחרדה, בחילות והקאות. אנשים הקיאו את נשמתם, נהרו לסיפון והמתינו רק לדבר אחד, – להגיע ליבשה.

כשהאונייה התקרבה לנמל חיפה, כל בני משפחתה נצמדו למעקה מעל הסיפון, כשעיניהם מחפשות על הרציף צללית המתאימה לדמות אחיה. כאן המקום לציין, שאמה של פנינה לא ראתה את בנה קרוב לשלוש עשרה שנה וכך גם הסבתא. פנינה ואחיה הצעיר ממנה כלל לא הכירו אותו ואף לא ידעו כיצד הוא נראה. אולם, עיניה של אם שלא ראתה את בנה מעל לעשור, לא פסקו מלהתרוצץ כשלפתע נדמה היה לה שהיא מזהה את בנה. בחור חסון במדים הממתין מעל הרציף כשעיניו נישאות ומחפשות. היה זה אחיה – כבר קצין בצבא קבע. הוא המתין להם בנמל חיפה ועד היום פנינה לא יודעת איך הוא ידע שהם יהיו שם בדיוק בשעה הזו, בתקופה שבה לא הייתה תקשורת טלפונית או אינטרנטית. המפגש אתו היה מרגש ביותר, חיבוקים ודמעות שלא פסקו מעיני כולם. הוא דיבר עברית קולחת וזה איפשר לו לסדר להם "נחיתה קלה" בארץ. התערבותו הבלתי מתפשרת גרמה לכך שלא נלקחו לדימונה כמו שאר העולים. נתנו לו לבחור שתי אפשרויות: דימונה או נהריה. הפשרה הייתה נהריה. כשהגיעו לדירה בנהריה, חשכו עיניהם מדלות הדירה: מזרונים מקש, שמיכות צבאיות אפורות, פנס לילה וקרטון אחד עם מצרכים. אחיה של פנינה לא הסכים שיכנסו לבית והורה להם להישאר במונית. סבתה של פנינה נלחצה מאד כיוון שחששה שנהג המונית יחטוף אותם ואת כל הזהב שהיה עליה. מכיוון שלא הסכימו לרדת מן המונית, נהג המונית לקח אותם לתחנת המשטרה בנהריה והשאיר אותם שם עד שאחיה בא ולקח אותם בחזרה לדירה. השעה הייתה מאד מאוחרת בלילה ולא היה עם מי לדבר. השכנים ניסו לעודד את המשפחה, ניסו להסביר להם שלא נורא ושזה רק לילה הראשון. הם אף הציעו להם כוס תה, לשתות ולאכול. למחרת בבוקר אחיה העיר אותה והם הלכו יחדיו למשרדי עמיגור. שם, לאחר שאחיה התעקש, הם זכו לקבל דירה אחרת, מאד מרווחת (יחסית לאותם הימים). באותו בניין התגוררו עולים שהגיעו לפניהם, ושבמקרה היו שכנים שלהם במקנס, במרוקו. פנינה מספרת שהייתה שמחה גדולה. היה מנחם ומרגיע לראות פנים מוכרות.

השתלבות

כעת הגיע זמנם להתאקלם בארץ. אמה של פנינה הייתה אישה חרוצה, שלא הרשתה לעצמה להתפנק. עול פרנסת המשפחה היה מוטל על כתפיה בלבד. כעבור מספר ימים, היא פנתה ללשכת העבודה, שם פקיד הלשכה הפנה אותה לבית ספר בו היה עליה לנקות את כיתות הלימוד. אחיה של פנינה לא קיבל את הצעת העבודה, התנגד בתוקף אך הבטיחו לו שזה רק למספר ימים עד שתתפנה משרה של טבחית בבית ספר. זה מה שהיא רצתה כי במרוקו הייתה בשלנית וקונדיטורית בעלת שם ומאד מוערכת. בינתיים, אחיה נאלץ לחזור לצבא ואמה של פנינה הייתה צריכה להתמודד לבד, ללא שפה, לא רק בעבודה אלא גם עם הלימודים של הילדים. לפנינה ואחיה הצעיר היה קשה להשתלב בלימודים ובבית הספר ללא שפה. אימא של פנינה וסבתא זוהרה לא יכלו לעזור. הן לא ידעו קרוא וכתוב. אך פנינה הייתה נערה חברותית שהתחברה עם נערה אחרת וזו עזרה לה להכין שיעורים אחרי בית הספר. אך מצבה לא שפר ופנינה הייתה חייבת עזרה מקצועית על מנת להתקדם ולהצליח.

אמה של פנינה במטבח ביה"ס בנהריה, ראשונה משמאל

וכך, אחיה של פנינה החליט אחרי שלושה חודשים להוציא אותה מבית הספר ולרשום אותה לפנימיה, לבית ספר החקלאי מקווה ישראל. שם היא חוברה לקבוצת ילדים עולים שאף הם הגיעו ממקומות שונים בארץ, דרך עליית הנוער. פנינה מספרת שביום הראשון הורו לה ללכת לעבוד בגן ירק והיא מיד החלה לבכות. היא לא הבינה לאן הגיעה. ביום השני שלחו אותה שוב לעבוד בשדה והיא שוב התחילה לבכות. ביום השלישי שלחו אותה לעבוד בפרדס וגם שם היה לה קשה. היא לא הפסיקה לבכות. היה לה קשה להסתגל לעבודה חקלאית, קשיים בלימודים והמסגרת בתנאי פנימיה הכבידה עליה מבחינה רגשית. היא חשה געגוע לבית ולמשפחה אותם יכלה לראות רק פעם בחודש. וכך, חלפו שנתיים. אחיה הגדול החליט להעבירה לבית ספר יותר קרוב לבית ולמשפחה. הוא קיבל אישור והעביר אותה לכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים. גם שם פעלה תוכנית ההסללה, תנאי פנימייה, עבודה בחקלאות, בשדות, בלול, בפרדס, בפלחה ועוד. איכשהו השתלבה מבחינה חברתית והתחברה לתלמידים רבים. פנינה מספרת שרוב מוחלט של ילדי העולים היו מזרחים שכוונו לפנימיות חקלאיות.

בהגיעה לכיתה י"א פנינה הכירה את בן זוגה, לימים בעלה. בגיל 18-19, עם סיום הלימודים (כיתה י"ב) התחתנה ועברה להתגורר יחדיו באשדוד –רחוק מאוד מהמשפחה ומביתה שבנהריה.

פנינה ואחיה

פנינה מסכמת את חוויית העלייה שלה באופן דו משמעי – מצד אחד היא מבינה שבמרוקו היא לא הייתה יכולה להמשיך ללימודים גבוהים כאשר אמה מפרנסת יחידה. ורק במזל, בעזרת אחותה הגדולה והעלייה לארץ ישראל, היא שיפרה את מעמדה ואת איכות חייה. העלייה לארץ ישראל פתחה לה ולמשפחה הזדמנויות שלא היו יכולות להתקיים במרוקו של אז. פנינה מאוד ציונית, מחוברת לארץ ישראל ואהבת עם ישראל. היא מאמינה שברגע שהיהודים עזבו את מרוקו ואת המלאח, המטרה הייתה אל חזור. לדבריה, "הבית שלי הוא כאן עם העם שלי, במדינת ישראל, ואין לי בית אחר". מסר שחשוב לה להעביר לדורות שנולדו וגדלו פה. "ארץ ישראל נקנתה בייסורים רבים, ייסורי גלות וייסורי ארץ ישראל. ולכן צריך להילחם עליה, להעריך אותה ולא לקחת אותה כמובן מאליו".

התנדבות כדרך חיים

כבר בגיל 24 פנינה החלה להתנדב בסניף ויצ"ו באשדוד. תחילה כמתנדבת מן השורה ובהמשך כיו"ר פרסום והסברה של הסניף. היא אף הפיקה את עלון המידע הראשון של ויצ"ו אשדוד בו פורסמו והופצו מדי חודש כל הפעילויות של הסניף. במהלך השנים התקדמה וקיבלה על עצמה תפקיד של יו"ר ויצ"ו באזור דרום. בתפקיד זה, כיהנה כאחראית על חמישה סניפים עירוניים (אשקלון, קריית גת, קריית מלאכי, שדרות ואופקים) ושלושה מושבים בדרום (כפר הריף, ינון, ניר ישראל) בהם התקיימו פעילויות בתחומים רבים כגון אירועי תרבות, איסוף כספים, קליטת עולים, רווחה (נשים מוכות, חד הוריות, נערה במצוקה) ועוד מעונות יום, חוגי העשרה לנשים, סמינרים אזוריים, טיולים להכרת הארץ ובעיקר עבודה עם עולים חדשים ממדינות שונות. זכורה לה במיוחד העבודה בשנות התשעים, כאשר הגיע גל גדול של עלייה מחבר העמים לאשדוד. במסגרת זו, היא דאגה לצרכים הבסיסיים והחיוניים למאות העולים הראשונים שהגיעו. במקום ששירות התעסוקה לא נתן מענה, היא סייעה לעולים רבים במציאת מקומות תעסוקה עד להשתלבותם בחברה. כך עשתה גם עם עולי צרפת שהגיעו ב-15השנים האחרונות במטרה להקל את חבלי קליטתם. היא גייסה מתנדבים והקימה אולפנים ללימוד השפה העברית. היא יצרה מסגרת ומקום מפגש לסיוע, הכוונה וייעוץ לעולים על מנת להפוך את תהליך קליטתם לקל יותר.

מדוע פנינה בחרה לעבוד עם עולים דווקא? לדבריה זו לא הייתה בחירה. בויצ"ו היו מחלקות שונות שטיפלו כל אחת בתחומה ומתוך חווייתה האישית כעולה חדשה שהגיעה מארץ זרה לארץ ישראל וכאם חד הורית, היא נמשכה לתחומי רווחה, עלייה וקליטה. יחד עם מחלקת הרווחה בעיריית אשדוד, הקימו מועדון ראשון לנערות במצוקה בויצ"ו אשדוד. מאוחר יותר, היא פתחה מועדון לחד הוריות בקריית גת ואשקלון. לדבריה, ניסיונה האישי אפשר לה להזדהות עם העולים החדשים, בכך שהבינה את צרכיהם ויכלה להציע להם את הפתרונות הטובים ביותר לבעיותיהם. מעין תיקון לחוויית העלייה שלה שלא כללה אולפן, לא הדרכה כלשהי ולא מתן מענה לבעיות הרבות שהיו נחלתה כעולה בשנות ה-60.

פנינה עבדה עם עולים דוברי צרפתית (פרנקופונים) מצרפת, קנדה, שוויץ, טורקיה, בלגיה, מרוקו ועוד. היא סיימה בתפקיד מנהלת קשרי קהילה לקליטת עולי צרפת באשדוד, מטעם עיריית אשדוד, בחברה עירונית לתרבות פנאי ומרכזים קהילתיים. לכל מקום בו עבדה, פנינה הביאה איתה את ארגז הכלים שרכשה בשנות התנדבותה הארוכות בויצ"ו. כאמור, ארגז הכלים שרכשה סייע בידה לגייס מתנדבים לפעילויות רבות הקשורות באופן ישיר לקליטת עולים בקהילה. היא הפעילה מערך של מתנדבים שהגיעו כל יום כדי לסייע לה לתפעל באופן שוטף את פעילותה למען עולים חדשים. טרם סיום עבודתה, היא כתבה עבודת מחקר על השתלבותם של עולי צרפת באשדוד, במסגרת תואר שני באוניברסיטת בר- אילן במחלקה לתרבות צרפת.

עד לפרישתה, פנינה הקדישה עשרות שנים, מגיל צעיר, להתנדבות למען קהילות מוחלשות ועזרה להרבה אנשים באופן אישי ומשנה חיים. תרומתה לחברה בישראל ובפרט באשדוד זיכתה אותה בשני אותות: אות מגן שרת הקליטה למתנדבים מצטיינים, ואות מופת בהקניית מורשת המחתרת היהודית בצפון אפריקה.

פנינה עם כל הנכדים

הזוית האישית

פנינה: תודה מקרב לב למובילי תכנית חשובה זה. יוזמה חינוכית מבורכת. היא מאפשרת לשמר ולתעד את מורשתנו באמצעות המחשבה האנושית. אין לי ספק כי התרומה שבשיח ובמפגש הבין דורי חשובה לאין ערוך. היא מחזקת ובונה קשר הידברות וגשר בין הדור הצעיר, במקרה זה נעמה התלמידה, לבין עולמו של המבוגר.

לדעתי, הדור הצעיר שנולד כאן במדינת ישראל, לא חווה ולא מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי ברחבי העולם. זה חידוש עבורו לשמוע את זה ממקור ראשון. מקורות אותנטיים אלו רק הולכים ונעלמים. טוב עושה משרד החינוך שמשלב בתוכנית הלימודים של כל בתי הספר שיעור אחד שבועי במורשת לכל התלמידים. העבודה המשותפת של הדור צעיר עם המבוגר פתחה צוהר לתלמידה אל הלא נודע. היא מובילה לתובנות, מרחיבה דעת, מלמדת, מפרה מהנה ובסופה התרגשות וסיפוק הדדיים.

נעמה: אני שמחה שהכרתי אותך, פנינה.

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין up60 פלוס באשדוד ותוכנית הקשר הרב דורי.