מאגר סיפורי מורשת

קצת על עצמי

אני, יהודה אסרף (סבא של עידו אסרף) נולדתי בפס שבמרוקו. גדלתי כנער רגיל  לאבא מיימון ואמא מסעודה. היינו שלושה אחים ושלש אחיות. אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים ואחי הצעיר בן חודש. אין לי זכרונות מאבא ולעומת זאת אני זוכר היטב את סבי יהודה שגר אצלנו. תחילה למדתי ב״חדר״ אך לאחר זמן המשכתי את לימודי בבית ספר ״אליאנס״.

בשנת 1948, אחי הגדול, חיים, עזב את מרוקו ודרך צרפת הגיע לארץ כדי להשתתף במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה התבסס כלכלית ועודד אותנו לעלות ארצה. בסוף שנת 1951 עלינו דרך צרפת בסיוע הסוכנות היהודית. בצרפת הצטרפתי לתנועת נוער ונשארתי כחודשיים לגיבוש. משם עליתי לקיבוץ ״רוחמה״.

כעבור כשנה עזבתי את הקיבוץ בלחצו של אחי שרצה שאמשיך את לימודיי הסדירים. סיימתי בית ספר עממי ותיכון והמשכתי לבית ספר הטכני שם השלמתי לימודים כטכנאי אלקטרוניקה.התגייסתי לחיל האוויר ועבדתי כטכנאי. כחצי שנה לפני סיום השרות חזרתי לבית ספר הטכני לשמש כמדריך אלקטרוניקה. משם כבר הדרך להמשך הלימודים בטכניון היתה קצרה עד לקבלת התואר של מהנדס אלקטרוניקה.

חמישה ימים של רכיבה

בצבא שירתי בחיל האוויר כטכנאי אלקטרוניקה במעבדה הראשית של חיל האוויר. יום אחד הגיע חבר שלי ציון בן צבי עם הצעה לכל החברה: ״לעזאזל אם חיל הים צעד ממטולה עד אילת ברגל גם אנחנו יכולים״. הייתה התלהבות גדולה אולם רק חיים צור, חבר נוסף, ביחד איתי קפצנו על ההצעה. כשהתחילו ההכנות התגלו הקשיים. הקצינים האחראים לא אישרו חופשה ממושכת שתפגע בעבודה השוטפת.תחילה התאכזבנו אך מיד עלה רעיון חלופי – רכיבה על אופניים במקום הליכה.לזה כבר אשרו לנו (בהתערבות קצין הספורט) חופשה רבע שנתית. התחלנו לתכנן את המסלול, הוצאנו את האופניים המשומשים מן המחסן.שימנו אותם, תיקנו את הטעון תיקון ורכשנו חלקי חלוף הכרחיים. על חיים צור הקיבוצניק הוטל לארגן את המזון.

כבר ביום שישי האופניים היו על גג האוטובוס ואנחנו בדרך למטולה. השמיים היו אפורים וגשם ירד ללא הפסקה, אך בהגיענו למטולה התבהרו השמיים.

בשבת בבוקר כבר היינו מוכנים למסע בן 540 ק״מ. צעירים שראו אותנו ואת האופניים עוד לגלגו עלינו: ״לאילת עם אופניים כאלה ? מקסימום תגיעו עד קריית שמונה״. התעלמנו ויצאנו לדרך. באותו יום כבר עברנו כמאה קילומטרים עד עפולה.בדרך תפס אותנו גשם חזק. עצרנו לראות את הזרימה ב״תנור״ למרות שהינו רטובים כהוגן. עברנו דרך טבריה כאשר בעליות נשאנו את האופניים יותר מאשר רכבנו עליהם.

ביום ראשון יצאנו ממחנה צבאי שאירח אותנו ללינת לילה ומשם בדרך לכביש הסרגל.אבל הערפל הטעה אותנו ומצאנו את עצמנו בדרך משובשת.ציון וחיים רטנו כל הזמן על הדרך המשובשת שלא מתקנים אותה וסברו שלא עושים זאת בגלל התנועה הרבה.לפתע השגחתי בשלט ״גבול לפניך״ וברגע האחרון עצרתי אותם.מסתבר שעלינו על הדרך לתענך…בגלל הטעות הארכנו את הדרך ב- 23 ק״מ, למרות זאת הצלחנו להגיע לצריפין ללינה ביחידה.

יום שני כבר היינו בדרך לבאר שבע שם כבר הגענו ב- 4:30 בצהריים. הגענו לתחנת משטרה כדי להודיע להם שאנחנו יורדים לאילת על אופניים.שם צעק עלינו אחד הקצינים: ״מה אתם בוקג׳ונס, יורדים לאילת על אופניים?״

ביום שלישי עזבנו את באר שבע בדרך למצפה רמון. בדרך כמה נוסעי מכוניות הסתכלו עלינו בסקרנות ושאלו שאלות. כמה מהם כבדו אותנו בקלמנטינות ״שיהיה טוב בפה״. לנו אצל הדרוזים שכבדו אותנו בקפה והקצו לנו חדר ושמיכות.

ביום רביעי יצאנו לכיוון אילת בכוונה להגיע וללון ביטבתה. אולם אז החלטנו לא להתעכב ולהגיע לאילת אליה הגענו בחצות.דפקנו על פתחו של בית החייל וכששמע המנהל שעשינו את כל הדרך ממטולה עד אילת באופניים כמעט נפל במקום, אבל בסוף התייחס אלינו יפה.

ביום חמישי הגיע מנהל בית החייל עם הודעה משמחת: ״אם עברתם את כל הדרך הזאת אז אני פותר אתכם מתשלום״.כמובן שהיינו אסירי תודה מאחר וארנקנו כבר היה מרוקן. בערב האחרון למסע לפני שהגענו לאילת,הופיע פתאום כתב של עיתון "במחנה" לראיין אותנו. מסתבר שציון, עוד לפני שיצאנו  הודיע לעיתונאי ״במחנה״ שאנחנו יוצאים לטיול הזה ולכן הכתב הופיע פתאום לראות שזה נכון. בדק את האופניים וחקר אותנו כדי להיות בטוח שזה נכון. כשהוא השתכנע הוא פרסם כתבה בעיתון ״במחנה״, שאותה יש לי עד היום הזה!

 הכתבה בעיתון "במחנה"

הזוית האישית

לעידודי שלי,

בסיפור זה ניסיתי להנחיל לך מספר ערכים חשובים שצריך לקחת לחיים: א. ערך החברות שלך עם החברים העוזרת להתמודד עם אתגרים. ב. עמידה באתגרים חשובים בחיים שאתה מעמיד לעצמך. ג. דבקות במטרה כי אין דבר העומד בפני הרצון.

לסבא שלי,

אני מאוד נהניתי בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי על סבא דברים שלא ידעתי, זה גיבש אותנו מאוד. אהבתי שסבא בא לבית הספר שלי והקדיש מזמנו שעתיים שלמות רק בשבילי.