מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ממחסור בנעלים ל – 60 זוגות של נעלים

תמונה עדכנית של אליהו
תמונת ילדות
סיפור הצלחתו של עולה ממרוקו

קוראים לי אליהו, נולדתי בשנת 1945 בקזבלנקה שבמרוקו, בחג השבועות. הורי קראו לי אליהו (אלי) כי נולדתי במוצאי שבת, ומכאן שמי אליהו על שם אליהו הנביא. בבית הוריי דיברו ערבית או מרוקאית אבל אני דיברתי צרפתית כי זו שפת האם שלי.

שמו של אבי היה מסעוד והוא היה מוכר תבלינים. לאמי קראו סעדה, משמעות השם "סעדה" ו"מסעוד" הוא – מזל. אמי הייתה עקרת בית. היינו שישה אחים – חמישה בנים ובת אחת. שלושת אחיי נפטרו לצערי. אחי הבכור, אברהם, עסק במכירת תבלינים כמו אבא שלי והוא לצערי נהרג בתאונת דרכים. אחי משה עבד בעירייה והוא סלל כבישי אספלט, גם הוא לצערי נפטר כתוצאה  מאירוע מוחי. אחי השלישי, מיימון, היה דתי חרדי וגם הוא עבד בעירייה וגם הוא לצערי נפטר השנה לפני מספר שבועות. יש לי אח בשם חיים ויש לו נגריה בעיר אשדוד. לאחותי קוראים אנט והיא עבדה בבית קפה והייתה לה גם מספרה.

אני, בניגוד לאחים שלי, למדתי. הייתי ילד מחונן. אפילו קפצתי שלוש כיתות. הייתי מועמד לנסוע ללימודים גבוהים באנגליה, אבל לצערי, הוריי לא אפשרו לי לנסוע, כי הם חשבו שחוטפים שם ילדים. נשארתי ללמוד בארץ והייתי מנהל בית ספר במשך 37 שנים. כשהייתי צעיר, במרוקו, ברחתי מההורים שלי ועליתי לארץ במסגרת "עליית הנוער". "עליית הנוער" זהו ארגון שהעלה ילדים לארץ לבד בעוד ההורים נשארו בארצות המוצא.

בארץ חייתי בקיבוץ בארי, למדתי בתיכון בכפר בתיה רעננה. לאחר מכן עברתי לירושלים ולמדתי להיות מורה בסמינר "בית הכרם". עברתי לחיפה, שם למדתי באוניברסיטת חיפה מינהל חינוכי, ועשיתי תואר ראשון והתחלתי תואר שני ואחרי שהייתי מורה הייתי סגן מנהל בית ספר ואחר כך הפכתי להיות מנהל בית ספר.

45 שנה מאז שעזבתי את בית הוריי במרוקו חזרתי אליו עם סבתא וראיתי אותו שוב. הוא היה בית שנראה קטן וכשחזרתי אליו הוא היה גדול: הייתה לו קומת קרקע, שני חדרים שירותים ומטבח ובעליית הגג היו שני חדרים נוספים, הייתה גם מרפסת. אני נולדתי בחדר המדרגות.

סבא אלי בצעירותו

תמונה 1

זיכרונות ילדות

כילדים, גדלנו בסביבה של ערבים ונוצרים ומעט מאוד יהודים, למעשה כל השכנים שלנו היו ערבים מוסלמים. אני לא זוכר את שמות חברי הילדות שלי, אבל אני זוכר שחברי הילדות שלי היו מבית הספר והיינו נפגשים ליד בית הספר, היינו משחקים כדורגל עם סמרטוטים כי לא היה לנו כסף לכדורגל.

אני זוכר בעיקר עוני ומשחקים שלא היו לנו ולכן היינו מאלתרים. למשל אם רצינו לשחק כדורגל, הייתי מכין כדור מסמרטוטים. אם רציתי אופניים, אז שיחקתי עם ברזל וחישוק, הייתי מגלגל את הברזל סביב החישוק והייתי רץ אחריו. באותה תקופה לא היו לנו צעצועים ולכן היינו ממציאים צעצועים ואפילו בונים את הצעצועים.

למדתי בבית הספר "אליאנס". בבית הספר הזה למדו יהודים, ערבים ונוצרים. הלמידה הייתה מאוד מאוד קפדנית והיו עונשים קשים. מי שלא למד כמו שצריך היו מסלקים אותו מבית הספר. היינו מגיעים לבית הספר עם תלבושת אחידה. אפילו השומר היה בודק לנו את העפרונות, כדי לראות אם הם מחודדים ובודק את המחברות האם הם נקיות. היו בודקים לנו את כל הציוד ומקפידים שהתלמידים יכתבו בכתב יד נקי ובלי קשקושים, הקפידו מאוד על כתיבה תמה ודייקנות. כאשר המורה היה נכנס לכיתה כל הילדים היו עומדים דום. אף אחד לא יצא מעולם לפני המורה להפסקה. הקפידו מאוד על הופעה נקייה של לבוש וכל אחד היה צריך להגיע לבית הספר נקי ומצוחצח.

לא היה לנו חדר אוכל בבית הספר, כל אחד הביא את האוכל מהבית ולא היה אוכל בבית הספר. אני זוכר מאכלים רבים מילדותי כמו למשל: קוסקוס וכרפס. היה עוד מאכל שנקרא חרשוף זה הצמח של ארטישוק. זה היה מעדן. היה עוד מעדן שאהבנו אותו במרוקו והוא נקרא: טרפס, אלו תפוחי אדמה מיוחדים שגדלים בחולות והם צומחים בחורף כשפוגע בהם ברק וזה היה ממש מעדן. כמו כן אני זוכר שבכל  שבת היינו אוכלים סחנה, שזה חמין. אין מרוקאי שלא אכל את זה. זכורים לי גם מרקים של עדשים ותבשיל של לפת שנחשב היה למאכל של עניים. מאכל לא רגיל במיוחד היה – ארבה. היינו תופסים את הארבה ומבשלים אותם במים חמים או על גריל וכולם אכלו את זה, אפילו אבא שלי מכר את הארבה.

סיפור הנעליים

אחד הסיפורים שחרוטים בזיכרוני הוא הסיפור על הנעלים שלי. יום אחד, הנעליים שלי נקרעו ולכן לא יכולתי ללכת לבית הספר ואני אהבתי ללכת לבית לספר. אבל מכיוון שלא היו לי נעלים, לא הלכתי לבית ספר והייתי מסתובב בגנים ובוכה שאני רוצה ללמוד. יום אחד המחנך שלי בא אליי הביתה ושאל מדוע אני לא מגיע לבית הספר. סיפרתי לו את האמת. אמרתי לו שאין לי נעליים ולכן לא יכולתי ללכת לבית הספר. המחנך שלי מצא "פתרון". הוא הציע להורים של אחד מהילדים שאני אלמד אותו את החומר, כי ידעתי אותו היטב, ובתמורה הוריו של הילד יקנו לו נעלים ובגדים. וכך היה. הורי הילד שלימדתי היו קונים לי נעליים ובגדים וזה היה ממש טוב בשבילי. אני מאוד מודה למורה שלי שבזכותו יכולתי ללמוד.

לא היו לי מריבות עם ההורים שלי, אבל על דבר אחד הם לא הסכימו אתי: הם לא הסכימו שאעלה לארץ ישראל ולכן ברחתי להם ועליתי דרך עליית הנוער.

את חג החנוכה אני זוכר במעורפל. אני זוכר,שלא היו חוגגים עם הדלקת נרות אלא הדליקו את החנוכיות עם כוסיות שמלאות בשמן ופתיליה. היו מרטיבים את הפתילה עם השמן ומדליקים אותה ולא ראיתי אף פעם שחגגו עם נרות. אצלנו לא אכלו סופגניות אלא ספינג'.

זיכרונות מגיל הבגרות

זאת הייתה תקופה של חיים קשים ולא קלים. לא הלכנו למסעדות כמו שהיום הולכים. אני זוכר שאהבתי את המוזיקה של דמיס רוסוס ושל פול אנקה. בשנות ה-60 שמענו את השירים של אלביס פרסלי. אני זוכר ששמעתי גם את השירים של הזמר הצרפתי אנריקו מאסיאס. שרנו גם שירים של תנועות הנוער. השיר "סלינו על כתפינו" היה השיר הראשון שלמדתי בארץ. היינו שומעים גם  מוזיקה מזרחית.

במרוקו, לא הייתי בתנועת נוער. בשעות הערב או בשעות הצהרים הלכתי ללמוד עברית ותורה עם ילדים יהודים. רק כשעליתי לארץ הלכתי לתנועת הנוער "בני עקיבא" – תנועת נוער של בני נוער דתיים.  בתנועת  הנוער "בני עקיבא" היינו רוקדים ריקודי עם ועד היום אני רוקד ריקודי עם.

בנעורי, לא היה לי זמן פנוי וכל היום שלי היה מאורגן. את מפגשי הכיתה היינו עושים בתנועות הנוער. לא חגגו לי בר מצווה אבל אני הייתי זמר בבר מצווה של אחרים. עבדתי הרבה כדי לעזור  להורים. עבדתי בשלושה מקומות: הראשון היה ייצור סוללות למכשירים, השני היה ייצור טקסטיל והשלישי היה עבודות מזדמנות. בנעוריי הייתה לי חברה שהייתה איתי בתיכון ושמה היה רוחמה בן עזרא.

לצערי, אני לא זוכר שמות של אנשים אבל אהבתי לשמוע סיפורים על ארץ ישראל, ואהבתי ללמוד בשיעורי התנ"ך. למדנו את כל המקצועות הרגילים של התיכון.

הזוית האישית

אורי: מאוד נהניתי לראיין את סבא שלי. התרגשתי לשמוע ממנו על סיפור חייו, סיפור עלייתו לארץ ועל בני משפחתו. סבא שלי אהב ללמוד והיה תלמיד מצטיין כמוני.

מילון

טרפס
תפוחי אדמה מיוחדים שגדלים בחולות. מעדן אמיתי

ציטוטים

”אפשר לשחק ללמוד ולהתפתח גם כשאין אמצעים ,תנועות נוער או משחקים.“

הקשר הרב דורי