מאגר סיפורי מורשת

תינוקת במחנה העקורים

נולדתי  ביוני 1948 במחנה עקורים בעיר פוקינג, במחוז בוואריה שבגרמניה, להורי גיזי (טובה) לבית שוורץ ואלברט אלטר (שרגא) וולורד, ניצולי שואה שהגורל הפגיש אותם במחנה העקורים לאחר השחרור מהמחנות. גיזי אמי נולדה בביקסאד, כפר קטן במחוז סטמאר בטרנסילבניה לקלמן שוורץ ופרידה שטיינפלד. אביה היה אדם מכובד מאוד ואמיד בעל מאפיה וקצביה, שסיפקה בשר גם לצבא הרומני. המשפחה היתה כל כך אהודה ומכובדת, שכשנולד התינוק האחרון במשפחה, המלך קרול קיבל הזמנה להיות הסנדק שלו.

מספרים שהמלך קרול הגיע בכבודו ובעצמו לביקסאד כדי להכירם. בביקור הוא העניק במתנה לאם המשפחה שרשרת זהב ארוכה וכל אחד מ-14 ילדי המשפחה קיבל חלק משרשרת זו. חלקים משרשרת זו שמורים עד היום אצל הצאצאים.

עם פלישת הגרמנים לטרנסילבניה, אמי נלקחה לאושוויץ ושהתה שם כחודשיים יחד עם 2 אחיותיה, אחר כך הועברה לבירקנאו ומשם לאסן , גרמניה. שם היא עבדה בבית חרושת לנשק. בשואה נהרגו הוריה ושבע אחים ואחיות.

בשנת 1945 היא שוחררה בברגן בלזן ע"י החיילים האמריקאים, ושם פגשה את בן דודה החייל מרטון שטיינפלד, זו היתה פגישה מרגשת ביותר. אחר כך, היא עברה להתגורר במחנה העקורים פוקינג שליד מינכן ושם הכירה את אבי.

אבי אלברט, נולד ב-1923 בסיגט, רומניה לשרה לבית כץ ומיכאל וולורד. מיכאל אביו שנולד וגדל בבודפשט, עסק בדפוס ואמו שרה היתה מסיגט. בגיל שנתיים התייתם מאביו, ובגיל שלוש עשרה כבר עזר לאמו בפרנסת הבית בתור שוליה של אופה. בגיל שבע עשרה נסע לבודפשט, שם עבד במאפיה  והתגורר אצל הדודים.

כשהחלו הגרמנים ואנשי צלב החץ לרכז את יהודי בודפשט כדי לשולחם למחנות, אבי ודודו נתפסו והובלו בצעדת המוות למטהאוזן. במהלך הצעדה אבי הציל את דודו ממוות, כשתמך בו לכל אורך המסע. במטהאוזן עבד בעבודות פרך במכרות. לאחר השיחרור, הגיע למחנה פוקינג ופגש את אמי. בשנת 1946 הם התחתנו. נולדתי במחנה, והייתי תינוקת בפוקינג, לכן אין לי זיכרונות משם אלא רק תמונות עם הורי.

העליה לארץ וההתאקלמות בארץ חדשה

בתחילת שנת 1949 הורי קיבלו ויזה וכרטיסים לארצות הברית, אבל ברגע האחרון אמי החליטה שהם יעלו לישראל למדינה שבה כולם יהודים, למדינה שבה הם לא יהיו שונים ושנואים בגלל יהדותם. במרץ 1949 בגיל תשעה חודשים עליתי ביחד עם הורי והאח הצעיר של אמי, לארץ ישראל באוניה "מרטין". אמי היתה אז בהריון עם אחי הקטן מיכאל.

מסלול העליה שלנו היה מפוקינג, גרמניה לבנדול (ליד מרסיי), צרפת ומשם שטנו באוניה עד נמל חיפה. מנמל חיפה לקחו אותנו לבית עולים בנתניה וגרנו שם עם עוד  40 איש בחדר, אחר כך עברנו להתגורר עם אחות אבי ב"פרדס אירני" מול קיבוץ עברון. לאחר כחודשיים קיבלנו צריף שבדי ועברנו להתגורר בשכונת עמידר בנהריה. ביום שקיבלנו את המפתח לבית נולד אחי מיכאל, הילד הראשון של שכונת עמידר בנהריה.

ילדות

ילדותי היתה ילדות ישראלית של פעם, ילדות של חופש ומרחבים. בית הורי בשכונת עמידר היה תמיד מלא באנשים שבאו להתארח אצלנו, בית של חדר אחד וחצר. בשנת 1955 הורי הוסיפו עוד חדר ומרפסת. בחצר היו תרנגולות, יונים, שפנים, כלבים, חתולים ובריכה עם אווזים. הגג לא היה אטום כל כך ולכן בחורף הגשם טיפטף מהתקרה.

הילדות שלי היתה מאושרת וטובה וללא סודות, למרות שההורים עברו שואה. הורי נהגו לשיר לי ולאחי שירים באידיש ובהונגרית ("אוזו סייפ", "בוצי בוצי טורקו") והשמיעו לנו שירים של יפה ירקוני, ישראל יצחקי ודוד עשת באידיש, סיפרו לנו מה קרה להם בשואה, היכן היו ומה עשו איתם.

ילדותי עברה עלי גם במשחקי רחוב עם החברים, שיחקנו ב"קלאס", "אדוני המלך", הקפות ותופסת. לפעמים גנבנו שסק מהעץ של השכנים ובקיץ הייתי נוסעת לבת הדודה ביפו וביום העצמאות נהגנו לנסוע ברכבת לתל אביב או לחיפה למצעד צה"ל.רקדתי בחוג לריקודי עם עם המרקיד האגדי של נהריה – מנחם מנחם.

למדתי בבית ספר ע"ש דוד רמז עד כיתה ח', לטיולי בית ספר נסענו במשאית ולנו בבתי ספר אחרים בארץ.

בת מצווה חגגתי בבית עם כל המשפחה שהגיעה אלינו מכל הארץ. בגינה הייתה לנו מעשנה ושם עישנו את הבשר של האירוע.

אמי הייתה ידועה בבישוליה ובמאפיה ולמסיבה שלי הכינה חמין, סנדוויצ'ים ועוגות הונגריות שנהגו לאפות בבית הוריה.

בגיל שונה עשרה התגייסתי לצבא ושירתתי במחנה בן עמי כקשרית. במהלך שירותי הצבאי פגשתי את מי שיהיה בעלי לעתיד,ברוך.

התחתנו באוגוסט 1968 במלון "אסתר" בנהריה והקמנו משפחה לתפארת. יש לנו 2 בנות ו-3 בנים, ו-12 נכדים, ולשמחתי הרבה כולם חיים בארץ.

בזרועות אבי, פוקינג 1948

בת 4 בגן לאה (ראשונה מימין בשורה האמצעית)

הזווית האישית

יואב: בעקבות הסיפורים שסבתא סיפרה, למדתי להכיר אותה יותר טוב וגם למדתי על ההיסטוריה של המשפחה, בתקופה שלפני השואה ואחריה.

סבתא שרה: נהניתי מאוד לספר את סיפור משפחתי לנכדי יואב, שהראה התעניינות רבה וסקרנות לסיפור המשפחתי. אני רואה חשיבות רבה בהנצחת ההיסטוריה של המשפחה, ומאוד שמחתי על האפשרות שסיפורי יונצח גם במוזיאון" אנו" בבית התפוצות.