מאגר סיפורי מורשת

יעל אדרי מספרת:

"אני נולדתי בארץ במושב בן עמי ובגיל 5 עברתי לנהריה".

 רקע – מושב בן עמי

"בֶּן עַמִּי הוא מושב בצפון ישראל ליד נהריה השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום מועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם בשנת 1949 ושמו ניתן לו לזכרו של בן עמי פכטר שהיה מג"ד בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות ושנפל בקרב של שיירת יחיעם. היישוב הוקם על אדמות הכפרים הערביים "א-תל", "אום אל פרג'" ו"א-נהר" על ידי קבוצת חיילים משוחררים". ( ויקיפדיה).

ילדות בנהריה

"באותה תקופה לא היו משחקים כמו שיש היום בבית אז שיחקנו רוב הזמן בחוץ. היינו משפחה גדולה 7 אחים לכן לא היה משעמם. הבתים לא היו גדולים לכן גרנו שלושה – ארבעה כל הילדים בחדר. בנהריה יש את נחל הגעטון. הבית שלי היה בצד אחד של הנחל והגן שלי בצד השני. יום אחד הנחל עלה על גדותיו ואי אפשר היה לעבור לכן היו מספר ימים שלא הלכנו לגן.

בגיל הנערות אני זוכרת שבאותה תקופה אהבנו מאוד את הזמר יגאל בשן. היה לי פוסטר ענק שלו בחדר ואני מאוד אוהבת לשמוע את השירים שלו עד היום. כשבגרתי הלכתי ללמוד חינוך. כל משפחתי עוסקת בחינוך ותמיד אהבתי ילדים אז הלכתי ללמוד מקצוע זה במקצוע זה עסקתי כל חיי, אני עובדת כגננת כבר 29 שנים.

המעבר לקצרין

לאחר שבגרתי ונשאתי, הגעתי לקצרין בעקבות העבודה של בעלי. התכנון היה לעבור לשנה אבל נשארנו ואנחנו פה כבר 33 שנים, הגענו לקצרין עם ילד בן חודש. גרנו על יד הגשר, אז היה רק את שכונת גמלא וחצי טיילת נווה. הקהילה הייתה קטנה וכך הצלחנו להתאקלם די מהר.  בהתחלה לא עבדתי והיה די משעמם, אבל אחרי תקופה לא ארוכה נפתח בקצרין גן "מילאו" ועבדתי בו יחד עם תמר בן יהודה ז"ל. בשעות אחר הצהרים הייתה משחקיה שנפתחה במבנה שנמצא בו עכשיו הכולל.

בשנת 1986 הגיעו לקצרין 11משפחות אתיופיות ממרכז קליטה בצפת. הוחלט לפתוח לילדיהם גן רק בעבורם. הייתי הגננת שלהם יחד עם זהבה סקילי ז"ל. עבדנו איתם וליווינו אותם מההתחלה. הם לא ידעו עברית, לא ידעו מהם החגים ומהי השבת, זו הייתה עבודה מאוד מאתגרת ומעניינת, המשפחות "החזיקו מאתנו אלוהים שלהם".

ההורים למדו המון דברים חדשים מן הגן. למשל הם לא הכירו את מנהג חגיגת יום הולדת. כשחגגנו ימי הולדת לילדיהם בגן, הם ראו כי טוב והתחילו לעשות גם לאחים הקטנים והזמינו אותנו כמובן, כל שבוע היינו מבקרים בבית אחר. הקהילה בקצרין מאוד חיבקה את האתיופים, אבל  לצערנו בסוף השנה 10 משפחות עזבו  ולעברו למרכז הארץ, כדי להתקרב למשפחות שלהם במרכז. בקצרין נשארה משפחה אחת שגם היא עזבה לאחר 7-8שנים. גלילה ציוני ז"ל הייתה המלווה של המשפחות בקצרין ובגן.

הזוית האישית

שקד מזרחי נוי ריבקס הילה וקנין: נהננו מאוד לשמוע את הסיפורים של יעל על ימי קצרין הראשונים, על גן הילדים, על המשפחה ועל כל שאר סיפורי חייה.