מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ממולדת לארץ אבות – ישראל

אני ונכדתי עדי
הוריי, אחיי ואני
סיפורה של סבתא ניקול

שמי ניקול, נולדתי באלג'יר בשנת 1955. עלינו ארצה בשנת 1961. כילדה בת שש היציאה מאלג'יר הייתה רבת משמעות. עלינו באמצעות טיסה לצרפת והגעה סופית לנמל חיפה באונייה. למדתי בארץ לימודי הוראה ועסקתי בתחום שמונה שנים, משם עברתי לתחום הייעוץ בתעסוקה עד היום.

זכרונות ילדות

אני זוכרת את את החיים באלג'יר כילדה. הייתי בגן ילדים תקופה קצרה. זכורים לי החיים כמשפחה מורחבת עם כל הדודים והדודות בבית אחד גדול. אני זוכרת תהלוכות של צוענים מדי פעם בשכונה, זה היה מפחיד אותי כילדה קטנה. למשפחה הייתה חנות גדולה וזה היה מקור הפרנסה. כמשפחה דתית, האוכל לשבת היה במקום מרוכז בטבון שכונתי ליהודים בלבד.

אני זוכרת את ההתרגשות הרבה ביציאה מאלג'יר. עלינו על מטוס, כשהדבר היה משמעותי מאוד. לא דבר שנעשה הרבה כמו בימינו כעת. הטיסה הייתה קשה וחשתי ברע, נחתנו בצרפת ויצאנו משם באונייה לכיוון ארץ ישראל. השהות באונייה הייתה מיוחדת. בהביטי מחלון החדר באונייה נגלו לעיני רק ים ושמיים, מראה מפחיד מעט. באחד הימים יצאנו מהחדר אחיי ואני ללא השגחת אמי וטיילנו ברחביי האונייה, עד שאמי מצאה אותנו והייתה מודאגת מאוד מהיעלמותנו.

בהגיענו לנמל חיפה המתינו לנו קרובי משפחתנו: סבא, סבתא שלי ודודים. המפגש היה מרגש מאוד כיוון שלא נפגשנו הרבה זמן, הם עלו ארצה שנה קודם והתגעגעתי אליהם מאוד. גרנו בבית אחד גדול כל בני המשפחה – סבא, סבתא ודודים. השתלבנו בבית ספר וכך למדנו עברית. הרגשתי שהגעתי למקום שמתאים לי כיוון שפגשתי ילדים נוספים עולים ממדינות שונות כרומניה ועיראק.

כילדה, חיי החברה התנהלו אחר הצהריים בשכונה עם כל ילדי השכונה, אווירה נעימה, קולות משחק וצחוק מכל כיוון. בבית הוריי התאספו בשעות הערב כמספר פעמים בשבוע חלק מתושבי השכונה לצורך לימוד עברית. בזמנו חשבתי שהכל מושלם, אך כעת ממרחק הזמן אני ערה למעט שהיה לנו. למרות זאת הדברים זכורים לי כחוויה טובה. מעט אחרי, בגיל עשר חליתי בדלקת קרום המוח, עניין שזכור לי ככואב ועצוב.

חברתי ואני בטיול

תמונה 1

החיים המשיכו והתנהלו כשהוריי עובדים ואנחנו בבתי הספר. למשפחה נוספו עוד שלושה אחים שעזרתי לאמי בגידולם. כשהייתי בגיל 12, בשנת 1967, חווינו את מלחמת ששת הימים מול כל מדינות ערב ביחד ואני זוכרת את תחושת הניצחון שאחריה. החיים המשיכו תוך שאני ממשיכה בלימודים ובגיל 18 בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה. נשמעה אזעקה במפתיע ואז התחילו ימים לא פשוטים. החדשות מהחזית היו מעציבות כשנודעו מספר הנופלים ותוצאות המלחמה. לאחר המלחמה התנהלו במדינה ויכוחים קשים על אשמתם של המנהיגים על שהמלחמה פרצה בהפתעה ולא הייתה מוכנות מספקת.

ועדה שהוקמה לבדיקת הפרטים נקראה ועדת אגרנט, שהביאה לידיעת הציבור את האחראים למחדלי המלחמה. המשפחה המורחבת, שחיה בבית אחד, התפצלה לבתים נפרדים ונשארנו הוריי ואחיי. לאחר המלחמה הכרתי את מי שהפך לבעלי – דוד, שהיה חייל משוחרר. לאחר כארבע שנים נישאנו. כעבור שנה מיום הנישואין נולד בני הבכור אורן, הייתה התרגשות גדולה במשפחה מהולדת הנכד הבכור. השמחה בהולדת בן הייתה גדולה כיוון שאני באה מבית שיש בו שש בנות ובן אחד בלבד. אורן היה אהוב ומחובק מאוד.

לאחר כשלוש שנים נולדה בתי אורית (אימא של עדי נכדתי), היא הייתה ילדה יפה, שמחה, מלאת חיים ואהובה על כל בניי המשפחה המורחבת. אורית נודעה במשפחה כשחקנית וזמרת ותמיד מוקפת צחוק.

אני בעבודה כמורה לכיתה ג' בצפון הארץ מושב דובב 1976

תמונה 2

כעבור כשמונה שנים נולד בני הקטן עמנואל, נקרא כך על שם סבו מצד אביו. אני שמחה שילדיי גדלו והתחנכו בארץ, שירתו בצבא למדו באוניברסיטה ועובדים ומגדלים משפחות ב"ה.

אנחנו, סבא וסבתא, משתדלים מאוד. כשנולדה נכדתי הבכורה עדי, שמחתי מאוד והשתדלתי מאוד להיות נוכחת, ליהנות, לראותה גדלה ולהתלהב מכל שלב בהתפתחותה. כך גם כשנולדו אחיה ואחיותיה. אני ממשיכה גם היום ליהנות מכל דבר הקשור בנכדיי, אני אוהבת אותם מאוד. הם חכמים ומתוקים, כל אחד בדרכו, ב"ה.

הזוית האישית

עדי: היה לי מאוד מהנה ומעניין לשמוע את סיפור חייה של סבתי. הבחנתי בשוני בין החיים בילדותה של סבתי לבין ילדותי.

ניקול: לשבת עם נכדתי עדי תמיד כיף והנאה, בכל מקום ובכל זמן.

מילון

צוענים
צוענים או בני רומה - אחד המיעוטים האתניים הגדולים באירופה.זהו עם נוודים הנפוץ בעיקר באירופה , המוצא שלהם מתת היבשת ההודית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זוכרת את החיים יחד בבית אחד גדול עם סבא וסבתא, דודים ובני דודים“

הקשר הרב דורי