מאגר סיפורי מורשת

שמי לידיה, נולדתי בתאריך 31 באוקטובר 1929 בקהיר שבמצריים, לבית משפחת גרינברג – אמא סוזן ואבא דוד. החיים במצריים היו חיים קלים וטובים לא עבדנו קשה בבית, מכיוון שהיו לנו משרתים שעשו את העבודה עבורנו.

 

במצריים היינו יוצאים לבלות בכל מיני מקומות. רקדנו והתענגנו. בכל חורף נסענו להופעה באופרה. לא היינו צריכים לשבור את הראש על מנת לקנות מזון או כל מוצר אחר ולהסתבך בשוק השחור, כפי שהיה בארץ. החיים במצריים היו קלים עד כדי כך, שכשהגעתי לארץ ישראל, לא ידעתי מה עושים עם סמרטוט הספונג'ה וכיצד שוטפים את הרצפה. שם החיים היו שונים מאוד מהחיים בארץ. במצריים חיינו כמו מלכים, ואני הרגשתי כמו מלכה.

 

בילדותי לא למדתי בבית ספר יהודי, מכיוון שהוא היה רחוק מאוד מביתי, לכן למדתי בבית ספר לנזירות  בקהיר, שהיה קרוב יותר, ושמו היה: "bon pasteur". משמעות השם: הדרכה ושמירה טובה. היה זה בית ספר לבנות, ונזירה אחת פיקחה עלינו.

 

לבית הספר הגענו באוטובוס שהיה מחכה לנו בין השעות שבע וחצי ועד לשעה שמונה, בתחנה שעל יד הבית. בביה"ס למדנו את כל המקצועות, אך במקום תנ"ך היינו לומדות על הברית החדשה ועל הדת הנוצרית. בהפסקות אהבנו לשחק קלאס, כדורעף וכדורסל. כשהגיעה שעת הצהריים היינו אוכלות, וחוזרות הביתה בשעה ארבע להכין את שיעורי הבית. במסגרת בית הספר היינו יוצאות לטיול של יום אחד, זה היה כמו יום חופש ויציאה מהשגרה. בשנתי השנייה בתיכון, הייתה מורה שחיבבתי והתחברתי אליה במיוחד אני לא זוכרת את שמה, משום שעבר זמן רב מאז, אבל אני זוכרת שהייתה לה רוח צעירה והיא הבינה את נפשן של כל תלמידות הכיתה.

 

התלמידים כיבדו את המורים, הקשיבו, לא התחצפו ונענו לכל בקשה. המורים היו  עבורנו "חצי אלוהים". לא כמו היחס למורים כיום, שלא מעריכים אותם, ואפילו מזלזלים בהם ובאנשים מבוגרים בכלל.

 

בילדותי אהבתי מאוד בעלי חיים והתחברתי אליהם. בגיל שבע היה לי כלב ושמו היה prince (נסיך). השכן שלנו לא כל כך אהב אותו, אני משערת שהנביחות המרובות שלו הפריעו לו, ולכן הרעיל אותו. כשמת, הייתי כל כך עצובה וכואבת וכשאבי ראה אותי כך באותו הערב, הוא רצה לשפר את מצב רוחי ולקח אותנו למסעדה. בדרכנו, ראינו לפנינו אדם הולך עם כלב מסוג זאב גדול ויפה. לפתע, הכלב הסתובב, רץ אליי, קפץ על כתפיי, ליקק אותי וחזר לבעליו. בעל הכלב, עמד והסתכל בפנים שמחות, אולי ידע שלא יאונה לי רע ולכן גם לא התערב. באותו רגע חשתי כאילו הכלב מרגיש את כאבי, ובהתנהגותו באמת רומם את רוחי ועודד אותי. מקרה זה זכור לי מאוד, הוא היה אחד מהמקרים המרגשים בחיי, ועד היום אני מאוד מחוברת לכלבים וחושבת שכלב הוא חברו הטוב של האדם. 

 

במלחמת העולם השנייה החל יחס של שנאה כלפי היהודים והאנטישמיות התגברה. לא נתנו לנו לצאת מהבתים, והיו חטיפות ועינויים של יהודים.  בנוסף, בשנת 1948 פרסמו התושבים המצרים מודעות רבות, שחיפשו צעירים למשרות עבודה, אך משרות אלו נשללו מהיהודים. הערבים המצרים, עצרו את היהודים הציונים והקומוניסטים בבתי סוהר. אני משערת שהסיבה לכך הייתה האנטישמיות וקנאה ביהודים. באותה עת הרגשנו שליהודים אין שום עתיד במצריים לכן בשנת 1950החלטנו לעזוב.

 

רצינו לעלות לישראל אך משום שהייתה מלחמה, סגרו את כל גבולות הארץ והדבר לא התאפשר, לכן נאלצנו לשקר. לו המצרים היו יודעים את מטרתנו, הם היו סוגרים אותנו בבית באיומים ומונעים מאיתנו לצאת מהארץ. התכנון היה שאני אטוס לצרפת כסטודנטית והוריי יגיעו להיפרד ממני בשדה התעופה. כשהגיעו הוריי לשדה התעופה עלו יחד איתי למטוס וברחנו לאיטליה. הגענו לברינדיזי – עיר נמל בדרום איטליה, שם שהינו חודש. הסוכנות נתנה לנו חדר במלון וכסף למזון. לאחר מכן הפלגנו לצרפת, ונשארנו שם שנה. הייתי אז בת 20. הצרפתים באותה עת אהבו וכיבדו את היהודים ולא חשנו באנטישמיות, לכן הסתדרנו יפה. לאחר שנה, הסוכנות עזרה לנו ועברנו לגור בבית רגיל. אמי עבדה בפעוטון וטיפלה בתינוקות, אבי עבד במשרד להנהלת חשבונות ואני סייעתי לרופאים בבית החולים, עם ילדים יהודים שעלו ממרוקו. לאחר שנה, בשנת 1951, הפלגנו באנייה לישראל.

 

בארץ הגענו למחנה העולים ישראל, ששכן בין לוד לתל אביב. חיינו בצריף קטן שבע משפחות. הפרדנו בין החדרים בעזרת שמיכות וחבלים. רבים אמרו שהחיים הכי טובים בישראל הם בקיבוץ, אך לשם יכלו להגיע צעירים בלבד. כשהחלטתי לעבור לשם הוריי עודדו אותי ושמחו מאוד בשבילי.

 

לאחר זמן מה עברתי לקיבוץ עין שמר. אך בקיבוץ היו לי קשיים רבים, היו רגעים שהתגעגעתי מאוד להוריי והייתי צריכה אותם לידי, ולכן לאחר חודשיים חזרתי להורי במחנה העולים. התחלתי לחפש עבודה והגעתי למשרד שבו באותו זמן בדיוק אחת הפקידות חיפשה אישה לעבודת אריגת יד. מיד רצתי אליה והצעתי את עצמי וכך מצאתי את העבודה. הייתי מגיעה לשם באוטובוס, ועובדת מהשעה שבע בבוקר ועד שלוש בצהריים.

 

בתקופה זו הייתה חלוקת מזון בתלושים. לא ניתן היה לרכוש מזון בחנויות. כל תושב קיבל כרטיס עם נקודות מותאמות לגילו ולדרוש לו, אחת לשבוע. כל כרטיס היה שווה למטבע אחד של לירה.  

 

 

בשנת 1952, כשהייתי בת 23, חבר של המשפחה אמר להוריי שהוא מכיר בחור נהדר בשבילי. אני זלזלתי בדבריו ולא ייחסתי לכך חשיבות. לבסוף הוא יזם פגישת היכרות. הוא הזמין  את שתי המשפחות לארוחה משותפת. תחילה הגבתי בחוסר רצון אבל כך למעשה הכרתי את בעלי. מרגע שנפגשנו התאהבנו ועם הזמן התחלנו להתראות. נפגשנו בתחנת האוטובוס כל בוקר בדרכנו לעבודה ולאט לאט התקרבנו זה אל זו.

 

בתאריך 13 לספטמבר שנת 1951 התחתנו, אני וחיים ברכה בעלי, במחנה ישראל. קיימנו חתונה מצומצמת ללא הרבה חברים.

 

לאחר כשנה, בתאריך 29 לנובמבר שנת 1952 נולד הילד הבכור שלנו, אלפרד. התרגשתי מאוד והרגשתי שאין דבר שאפשר לאהוב יותר מאשר את התינוק הקטן שנמצא על הידיים שלי. לאחר שנה נוספת, ב 3 לינואר נולד בנינו האמצעי, דוד. היה קשה כי אלפרד היה רק בן שנה וחודשיים אך נעזרתי הרבה באמי. לאחר כשלוש שנים, עברנו לבת-ים וכעבור 6 שנים, ב13 בדצמבר שנת 1962, נולדה בתנו האחת והיחידה נורית. כשנודע לנו שזו בת לאחר שני בנים, הייתה שמחה גדולה. כשמלאו לבתי שנתיים, הוריי עברו לירושלים בשל עבודתם.

 

כיום, בגיל 77, מצבי הבריאותי הידרדר. עברתי לגור בחדרה, בדירת קומות סמוך לבתי על מנת שתוכל לסייע לי. אני מגיעה למרכז יום לקשיש בבית אליעזר, משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ונהנית ממנה מאוד. 

 

תשע"ה 2015