מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר הרץ. נולדתי בשנת 1943 בקבוצת יבנה.בילדותי למדתי בקיבוץ יבנה בבי"ס יסודי ותיכון.

כשהייתי בכיתה ט' בבי"ס התיכון של קבוצת יבנה, הגיעו אלינו תלמידים ותלמידות מקיבוץ בארות יצחק. אז הכרתי את מרים (לבית לנדסברג), שלימים הייתה אשתי. היינו חברים מכיתה ט' . לקראת סיום לימודי התיכון כמעט ולא למדתי. עבדתי בקיבוץ כשומר בשדות על סוס. יום אחד, החלטתי לבקר את מרים שהייתה בקיבוץ בארות יצחק. כיוון שאז לא הייתה לי מכונית, לקחתי את הסוס ורכבתי עד קיבוץ בארות יצחק. לקח לי בערך שלוש שעות להגיע ולהפתיע את מרים.

בגיל 18 התגייסתי לנח"ל למחלקת בני משקים, ולאחר מכן יצאתי לקורס מ"כים. הייתי מ"כ של טירונים במחנה 80 מכיוון שלא אהבתי את התפקיד שלי, ביקשתי העברה לצנחנים, לגדוד 50. כעבור שנתיים כחייל סדיר בצנחנים השתחררתי, ולאחר שנה התחתנתי עם מרים (לבית לנדסברג) ועברנו לגור בקיבוץ בארות יצחק. במרץ, שנת 1967 נולדה ביתנו הבכורה ורדית ומיד אחרי יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל גייסו אותנו למילואים בצו 8.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים חנינו בפרדסים שמול שדה התעופה, ונכנסנו לכוננות לקראת מלחמה. התנאים התברואתיים שם היו גרועים מאוד. לא היו שירותים מסודרים, וכיוון ששהייתנו שם התארכה, החבר'ה התחילו לחלות בדיזנטריה, ולכן העבירו אותנו לשדה חיטה בלתי קצור ליד הישוב יסודות. שם הייתה בעיית "ברחשים", עד שאחד החיילים 'תפס יוזמה, לקח טרקטור ומחרשה מהיישוב השכן, וחרש את השדה ובעיית הברחשים נפתרה. רק אחרי שלושה שבועות התחילה המלחמה. זה קרה כשהמצרים סגרו את מיצרי טיראן, אז ניתנה הפקודה לתחילת המלחמה. אני הייתי שייך לחטיבת צנחני מילואים (חט' 55). התוכנית הייתה שאנחנו נצנח בסיני כדי להתחבר עם כוחות שריון סדירים שבאו מכיוון רצועת עזה. המצרים דיווחו לירדנים דיווחים שקריים, שכביכול יש להם הצלחות והם מחסלים את הצבא הישראלי. לאחר שחיל האוויר שלנו השמיד את כל חיל האוויר המצרי, כוחות החי"ר נכנסו וכבשו את רצועת עזה, לכיוון סיני, התוכנית לצנוח בתוך סיני בוטלה. הירדנים התחילו להפגיז את ירושלים לכיוון כפר סבא ופתח תקווה, ולכיוון מרכז הארץ . ואז הוחלט לשנות כיוון ולהעלות את הצנחנים לירושלים. המעבר היה מאוד מוזר. היינו עם המצנחים על הגב בתל נוף, פרקנו את כל המצנחים ועלינו על אוטובוסים עם כל הציוד ללוחמה רגלית, נסענו בדרך פנימית לכיוון ירושלים, בדרך נס הרים (באותו זמן כביש מס' 1 שהוא הכביש הראשי מתל אביב לירושלים, היה מופגז) .

באוטובוס, בדרך לירושלים. למעלה רואים את הציוד שלנו. מאיר מוקף בעיגול.

הגענו לירושלים לשכונת "בית וגן", והתארגנו לקראת הלילה, כדי לתקוף בשטח העירוני. התוכנית הייתה להיכנס בלילה ללחימה. בזמן שחיכינו, המפקדים יצאו לסיור בשטח המיועד לתקיפה, וקיבלו הסברים. ולקראת חצות עברנו לאזור הגבול, כשהגדוד שלנו מיועד לתקוף את השטח שמול בי"ס לשוטרים וגבעת התחמושת. גבעת התחמושת היה יעד מבוצר, מוחזק בידי היחידות המובחרות של הצבא הירדני. כשחיכינו בבית וגן, ירושלים נראתה כמו "עיר רפאים", כולם היו במקלטים ואנחנו התמקמנו בין הבתים, והתארגנו לקראת הלילה. בשלב מסוים שמענו ברדיו את השיר: "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. כולם הגבירו את הווליום והתחילו לצאת מהבתים. הדיירים כיבדו אותנו בעוגות ודברי מתיקה, ואיחלו לנו "בהצלחה", כולנו הבנו שהולך להיות רגע היסטורי.

התמקמנו בין השיכונים בגבעת התחמושת, ובשעה 12 בלילה, התחילה ההפגזה שלנו על ירושלים. הגדוד שלנו פרץ את הגדרות שמול בית הספר לשוטרים. היה מאוד קשה, כי היינו צריכים לפרוץ את ה גדר תחת הפגזה קשה , והתברר  שיש שתי גדרות. ברגע שפרצו את הגדר השנייה, חלק מהלוחמים הלכו לבי"ס לשוטרים, וחלק לגבעת התחמושת. קיבלנו פקודה לירות על גבעת התחמושת עד שקיבלנו פקודה לעצור את האש. הכוחות נכנסו לגבעת התחמושת, ואנחנו חטפנו פגז שנפל בדיוק ליד הבניין שבו היינו. היו הרבה מאוד נפגעים. רצנו לראות מה קורה וראינו שיש הרבה פצועים. היה רגע מאוד טראומטי. למזלנו עמדו בקרבת מקום כוח של חובשים ורופאים, ועזרו לנו לחבוש את כל הפצועים. הייתה חוויה קשה מאוד לראות את פינוי הפצועים וההרוגים. לקראת אחה"צ, אחרי שנגמר הקרב על גבעת התחמושת, התכנסנו בבי"ס לשוטרים לסיכום הקרב ולקבל פקודות לקראת הבוקר.

עם שחר נסענו לכיוון הר הצופים, שהייתה מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני. נסענו באוטובוסים ארוכים. הדרך הייתה צרה ומפותלת מאוד, והאוטובוס היה צריך לנסוע כמה פעמים אחורה וקדימה, עד שהצליח להסתובב בפניות החדות. כשהגענו, הלכנו ברגל מ"אוגוסטה ויקטוריה" להר הצופים. השיטה הייתה לכבוש את ההרים ממזרח לעיר העתיקה, כדי  לאפשר את כיבוש העיר העתיקה. החיילים הירדניים, שהיו בעיר העתיקה הרגישו  שצה"ל עומד לכבוש את העיר, ובחסות החושך והלילה ברחו משם. כשפרצו בבוקר לעיר העתיקה דרך שער האריות, כבר לא היו שם חיילים. רק אזרחים ירדנים שהניפו דגלים לבנים.

על כיבוש העיר העתיקה שמענו בקשר כשהיינו במלון "אוגוסטה ויקטוריה". הייתה התרגשות גדולה מצד אחד, אבל מצד שני היה עצוב מאוד כי הרבה מאוד חיילים שלנו (וחברים שלי) נהרגו בקרב.

הקשר עם המשפחה היה רק דרך מכתבים. הדאגה בבית הייתה רבה, מרים אשתי הייתה עם תינוקת בת חודשיים, ולא שמעה ממני הרבה זמן, עד שהגיע מכתב בו מסופר כי מישהו ראה אותי:

מכתב מהמלחמה בו מאיר כותב למרים, אשתו שהוא נמצא באוגוסטה ויקטוריה.

המלחמה נגמרה ביום רביעי. חיכינו עוד יום אחד בהר הצופים, וביום שישי עלינו לרמת הגולן כדי לעזור שם במלחמה.

זו הייתה נסיעה מאוד ארוכה, הגענו עד לראש פינה ושם התברר שגמרו לכבוש את רמת הגולן, ושוב אין צורך בנו. התחלנו לחזור בחזרה לירושלים. זה היה יום שישי וכשהגענו לצומת עין הנציב, נכנסה שבת. עצרנו שם ועשינו קידוש.

ביום ראשון בערב, עשינו טיול לירושלים עם אורי דביר, דרך כביש 60  (כביש פרשת המים). היה מרגש מאוד כי שטח זה היה עד לפני המלחמה בידי הירדנים. הגענו למסדר הסיום בהר הבית ובערב הייתה תוכנית אמנותית בהר הצופים, שם שולי נתן שרה את השיר "ירושלים של זהב", ומאיר אריאל (שהיה בחטיבה שלי ), שר את השיר "ירושלים של ברזל" שחיבר אותו מיד אחרי המלחמה. השיר הזה מתאר את הצד הקשה של המלחמה: "הַגְדוּד, רָגוּם, פָּרָץ קָדִימָה/ דָם וְעָשָׁן כּוּלוֹ/ וּבָאוּ אִמָא אַחַר אִמָא/ בִּקְהָל הַשַׁכּוּלוֹת"

השתחררנו הביתה רק בערב שבועות. כמעט חודש שלא היינו בבית.

בסוף המלחמה קיבל כל אחד ממשתתפי הלחימה בירושלים מכתב אישי ממוטה גור, שהיה אז מפקד חטיבת הצנחנים:  

הייתה הרגשה שהייתי שותף למשהו היסטורי, פתאום חלום שהתגשם שכל הארץ בידינו: רמת הגולן, יהודה ושומרון וסיני. מאז מלחמת ששת הימים, כל שנה, ביום ירושלים, הגדוד שלנו עולה לגבעת התחמושת לטקס גדול ומרשים, בו  מזכירים את הנופלים של הגדוד. היום יש לנו קבוצה שמארגנת טיולים אחת לחודשיים, ואנחנו שומרים על קשר טוב.

הזוית האישית

מאיר: התוכנית הזאת מאוד חינוכית. חשוב שהדור הצעיר ייפגש עם הדור המבוגר ויישמעו סיפורים. שידעו שכבשנו את הארץ שלנו במחיר כבד. "המדינה לא ניתנה על מגש של כסף".

יובל: מאוד אהבתי להיפגש עם סבא וסבתא, לשמוע מהם את הסיפור האישי שלהם ולראות את החפצים והתמונות שהביאו. אני מאחל לסבא וסבתא אריכות ימים והרבה בריאות.