מאגר סיפורי מורשת

מלחמת יום כיפור

באמצע מלחמת יום כיפור, שהכריזו על הפסקת אש רצנו לחצות את התעלה על הגשרים שבתעלת סואץ. הפלגה שאני הייתי אחראי עליה, הייתה במאסף של מפקדת האוגדה, עם שלושה תותחי נ"מ נגד מטוסים מתנעיים. כשיצאנו  לכיוון התעלה, ראינו במרחק מה, קומנקר תקוע בחולות. נסעתי אליו וחילצתי אותו מתוך החולות. מתברר שזה היה מפקד המחנה של האוגדה. כתוצאה מזה שלא  עזבנו אותו הגענו לאזור המעברים של התעלה, כאשר היה שם פקק תנועה ענק.

כאשר הגיעה שעת הפסקת האש, המצרים הורידו עלינו את כל הארטילריה של תותחים, רקטות, מרגמות, כשאנחנו כמו ברווזים לא יכולים לזוז. כלי רכב החלו לבעור באזור הפקק תנועה. אנו אומנם היינו מאחור אך התלבטנו, אם לצאת מהרכבים וללכת לשדה הפתוח. המחשבה הייתה שברכב אנחנו מוגנים ע"י הפלדה שברכב, ואילו בחוץ, אנחנו חשופים לפצצות. לעומת זאת, אם פצצה תיפול על הרכב, גורל כולנו יהיה להיהרג. ולכן יצאנו מהרכבים, וישבנו בחולות וחיכינו לסוף הגשם של הפצצות. הפצצות נמשכו עד שהגיעה שעת הפסקה האש. בערך רבע שעה שלמה. היו שם הרבה מאוד אבדות. בגלל שהגענו למעברים מאוחר, היינו מחוץ לטווח האש.

ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, בשיחה עם חיילים ברמת הגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים, 21 בנובמבר 1973

ארכיון המדינה

מאז אותו יום, מפקד המחנה "אימץ" את הפלגה שלנו והיינו מקבלים ממנו אספקה מכל תחום. כי הוא הרגיש שאנחנו עזרנו לו מאוד. עד סוף המלחמה היה לנו "אבא מאמץ".

לקראת בוקר, הגיע תורנו לחצות את התעלה, לכיוון מצרים, ואז חווינו את תעלות ההשקיה ואת החקלאות הפרימיטיבית של המצרים באזור הנילוס. וזה היה מחזה מאוד ציורי, מכל תקופת המלחמה. בילינו במצרים עוד כחודשיים, אבל אז כבר לא היו קרבות. בתום המלחמה, שנחתם הסכם עם המצרים בקילומטר 101, ואחרי הפסקת אש כוללת, חזרנו הביתה. גם לא להרבה זמן, כי אחרי חודש, נקראתי שוב למילואים והפעם לחרמון. וגם שם קצת חטפנו הפגזות.

הזוית האישית