מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמת יום כיפור כפי שחווה אותה דני דובר

סבא דני דובר והנכד גל.
סבא דני דובר בצבא.
חוויותיו של דני דובר במלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור פרצה ב 6 לאוקטובר 1973, כאשר אני הייתי, חייל בשרות סדיר, בן 20, בחייל השריון, גדוד 79, חטיבה 401, אוגדה 252, בתפקיד תותחן טנק.

כאשר המלחמה פרצה הייתי בחופשה בבית, על פרוץ המלחמה נודע לי רק כאשר שמעתי את האזעקה באותו יום בשעה 13:30. ייצרתי קשר טלפוני עם החבר שלי שהיה איש צוות שלי בטנק, שהיה גם בחופשה בבית, נפרדתי מהוריי, לשאלת אימא שלי "איך אני אשמע ממך " עניתי ללא היסוס, ובמחשבה קרה מאד "או שתשמעי ממני או מהרבנות" ויצאתי ומיד הגענו לנקודת איסוף של החייל שלנו "בבית השריון" ביד אליהו. משם אספו אותנו אוטובוסים שהורידו אותנו לכוון סיני.

הגענו למחנה הגדוד שלנו "רפידים" ביום ראשון 7 לאוקטובר 1973 באזור השעה שתיים בבוקר. כשהגענו, נודע לנו  לצערנו שכמעט רב חיילי הגדוד שלנו נהרג או נפצע בשעות הראשונות של המלחמה. רצינו לצאת מיד לכוון שדות הקרב, אבל לצערנו, לא הייתה לנו כל אפשרות לצאת לכוון, גם כי השעה הייתה מאוחרת, וגם כי לא היה בהישג יד כלי תחבורה, ומה גם שלא היה מי שיכוון אותנו.

כאשר עלה השחר מצאנו בשטח, לשמחתנו טנק שחזר מטיפול וניתן לצאת אייתו לשדה הקרב. חיפשנו במחנה לוחמים אשר יוכלו יחד אתנו להרכיב צוות מלא לטנק אך לא מצאנו. בשעה מאוחרת יותר של הבוקר הגיעה משאית עם אנשי מילואים כאשר ביניהם היו מפקד טנק, ונהג טנק, ויחד איתם היינו צוות מלא. מיד, החלטנו שאנחנו מציידים את הטנק בכל הציוד הדרוש, (תחמושת, ציוד קשר ומקלעים, וכמובן אוכל). כל זה נעשה תחת הפגזות מהאוויר של מטוסי אויב.

כשסיימנו לצייד את הטנק ייצאנו על הזחלים, לכוון אזור הלחימה, דבר שלקח מספר שעות. כשהגענו חברנו מידית לכח לוחם ונכנסו לשטח שדות הקרב. במשך שלשה ימים נלחמנו מבוקר עד ליל לחימה שנקראת "מלחמת ש' ב ש'" (מלחמת שריון בשריון ) רצופה מול האויב לחימה שחייבה ערנות מקסימלית כח רצון רב, ונחישות להביס את האויב. הלחימה התבצעה בשטח מדברי, כאשר לפעמים היינו צריכים להילחם בטווחים מאד קטנים ביננו לבין האויב. חוץ מאשר לסגת לאחור, על מנת לחמש מחדש את הטנק, לא נחנו לרגע וכמובן לא היה ניתן לישון, אכלנו תוך כדי לחימה ממעט "מנות הקרב" שהיו ברשותנו.

מעבר ללחימה בשריון האויב, היינו נתונים להפגזות מהאוויר ומארטילריה של האויב ולירי נשק קל של חיילי החי"ר.

בשלב מסוים בתאריך 12 לאוקטובר 1973, תוך כדי לחימה במטרה להדוף את האויב, לכוון תעלת סואץ  הגענו למעוז "טלוויזיה", שם נתקלנו בכח אויב שירה לעברנו, כאשר לפתע הרגשנו פגיעה חזקה בצריח הטנק, הבנו שפגע בנו פגז של האויב, למזלנו הפגז החליק על הצריח ורק גרם לנזק. פינינו את עצמנו לכוון מחנה "טסה" לצורך תיקון הטנק. תיקון הטנק לקח יומיים, בזמן שהמתנו לתיקון הטנק, הסתובבנו בשטח על מנת לחפש אוכל ואפשרות להתקלח ולהחליף לבנים.

לשמחתנו פגשנו מספר מועט של חברים שלנו, ששרתו אתנו באותו הגדוד והצליחו לשרוד את המלחמה, הטנק שלהם נפגע והם נאלצו לחזור לאחור. ביום השני שהיינו במקום בשעות הבוקר המאוחרות עברה לידנו, שיירת משאיות מכוחותינו שירדה לכוון התעלה. משום מה תקפה אותי הרגשה שאבי נמצא בין נהגי המשאיות, (אבי היה נהג משאית במילואים). רצתי לכוון הכביש ועצרתי את השיירה שאלתי את הנהג שעצר מולי אם הוא מכיר את אבי (נקבתי בשמו), הוא אמר לי "כן הוא נמצא במשאית מאחורי". רצתי מיד אליו, מאד שמחנו להפגש אחד עם השני, הוא נתן לי כמה קופסאות סיגריות שהיו ברשותו ונפרדנו לשלום.

באותו יום 14 לחודש אוקטובר 1973 בצהרים, סיימו לתקן את הטנק. מיד ייצאנו לכוון אזור הלחימה וחברנו לאחד הכוחות בשטח, ונכנסו לקרבות באזור. בשלב מסוים מול "האגם המר" בסיני הודיעו לנו בקשר, על כח שריון מאד גדול של האויב נע לכיווננו, עלינו על גבעה גבוהה שנשקפת לכוון הכח שנע לקראתנו, נכנסו לעמדות ירי והמתנו עד שהם יגיעו לטווח פגיעה אז התחלנו להמטיר עליהם אש תופת מתותחי הטנקים, והצלחנו לעצור את ההתקדמות שלהם תוך השמדת חלק מאד גדול של הטנקים שלהם.

נלחמנו עד לתאריך 16 לאוקטובר 1973 בשעות אחר הצהרים אז קבלנו פקודה לנוע לכוון "תעלת סואץ" על מנת לבצע צליחה לצידה השני של התעלה על מנת להיכנס לשטח האויב (מצרים). יצאנו לכוון התעלה אך תוך כדי תנועה, ניתנה פקודה לנוע לכוון "החווה הסינית". החווה הנ"ל הייתה מרושתת בתעלות, אשר בתוכם היו מחופרים חיילי חי"ר של האויב שצוידו בטילים נגד טנקים טילים אלו גרמו לכוחותינו אבדות רבות מאד. כל ניסיון להתקדם ולכבוש את השטח הזה לא הצליח.

ניתנה לנו פקודה להיכנס לעמדות ירי ולהתחיל להמטיר אש לכוון התעלות, וזאת על מנת, לנסות לפגוע בכמה שיותר חיילים של האויב הנמצאים בשטח, עמדנו בעמדות וירינו מכל כלי הנשק שנמצאו בטנק. לא פסקנו לירות, היינו מרוקנים את התחמושת יורדים כמה מטרים לאחור מחמשים את הטנק עולים חזרה וממשיכים להמטיר אש לכוון. בשלב זה היו פרושים בשטח 3 גדודי טנקים שלנו, שהיו אמורים לצאת ולהסתער על השטח על מנת לכבוש אותו כאשר תינתן הפקודה.

בתאריך 18 לחודש אוקטובר 1973 בשעה 8:00 לערך ניתנה הפקודה להסתער על השטח. בגלל הקושי, לכבוש את השטח, הוחלט (בתקוה שזה יצליח) שהגדוד שנימצא בקו הראשון, יתחיל את המתקפה, בידיעה ברורה שחלק ניכר ממנו ייפגע, כתוצאה מירי הטילים נגד טנקים שנמצאים בידי האויב, ושארית הגדוד הזה והגדוד שבא אחריו, ימשיכו את המתקפה, והגדוד השלישי יחבור לחלק שלא נפגע משני הגדודים ויחד יצליחו לכבוש את השטח (דבר שהצליח בסופו של דבר).

היות וחיילי האויב נמצאו מחופרים בתוך התעלות, היה קשה מאד לפגוע בהם, וכמובן לא היה ניתן לחמוק מהטילים האלו, היות והם היו טילים פשוטים אך מתוחכמים. מיד יצאנו למתקפה, תוך כדי המטרת אש לכוון האויב, אחר כחצי שעה של תנועה לכוון האויב, הרגשנו פגיעה חזקה מאד בחזית הצריח ואש תופת פרצה בתוך הצריח. התחלתי לצאת החוצה מהטנק, כאשר אני מרגיש חום אימים עוטף אותי, איך שהוא הצלחתי לצאת החוצה מהצריח ונעמדתי עליו בחוץ זיהיתי 3 אנשי צוות שרצים לכוון הטנק לידנו, שסימן להם לעלות עליו, שיחלץ אותנו משטח האש. ידעתי שנשאר עוד איש צוות אחד שלא ראיתי אותו בין אלו שרצו לכוון הטנק השני וזה היה החבר שלי שהיה בתפקיד טען קשר. (תפקידו היה לחמש את המקלע המקביל לתותח להטעין את התותח). הוא עמד תמיד, בצד שמאל של התותח ואני הייתי יושב, מימין לתותח מכוון את התותח ויורה לכוון המטרה.

תוך כדי שאני עומד על הצריח וחשוף לירי מנשק קל, (שאת שריקת הקליעים שמעתי) של האויב, אני מחפש מסביב לטנק את החבר ולא רואה אותו, בשלב מסוים כאשר אני מעביר מבט מימין לטנק לכוון השמאלי שלו, אני מבחין בחבר שלי שהוא נמצא בתוך הטנק הבוער נשען על דופן הפנימי של הצריח.

תמונה 1

לא חשבתי פעמים נפלתי על ברכיי והכנסתי את ידי השמאלית לתוך האש, תפסתי את הסרבל של חברי בצווארון והתחלתי להרימו על מנת להוציאו מהטנק הבוער.

לחרדת ליבי גיליתי כי הוא לא בחיים, היות והאש בתוך הטנק התחזקה, והפלדה עליה עמדתי, הפכה להיות חמה מאד, והחשש שהתחמושת שנמצאת בתוך הטנק תתפוצץ, בזמן ניסיון החילוץ שלי, וגם החשש להיפגע מקליעים שנורו עליינו, החלטתי לשחרר את אחיזתי בצווארון הסרבל, ולנטוש את הטנק, נעמדתי על רגלי וקפצתי מהטנק והתחלתי לרוץ לכוון הטנק שחילץ אותנו מהשטח.

בשלב זה לא הרגשתי כאבים וגם לא יידעתי שנפצעתי. הטנק הוציא אותנו כמה עשרות מטרים מהשטח, ואז העבירו אותנו לנגמ"ש פינויי פצועים.

תמונה 2

הטנק של סבא

כאשר הוכנסתי לתוך הנגמ"ש, התחלתי להרגיש כאבים עזים, ביד שמאל, רגל ימין, רגל שמאל, ובצד שמאל של הפנים. אז הבנתי שנפצעתי, הפציעות שלי היו: כוויות ברגל שמאל, יד שמאל, בפנים, וסבלתי מחדירת 2 רסיסים, אחד ביד שמאל, ואחד ברגל ימין.

הנגמ"ש לקח אותנו לאזור פינוי נפגעים, שמשם נלקחתי ע"י זחל"ם לבית חולים שדה בו קבלתי טיפול ראשוני. ע"י אמבולנס העבירו אותי ל"רפידים" ומשם פינו אותי במסוק לבסיס "תל נוף". בבסיס זה שירת אח של חברתי ( היום אשתי) והוא זה שהוריד אותי מהמסוק לאמבולנס, אשר פינה אותי לבית החולים "קפלן" ברחובות.

שכבתי בבית החולים במשך 21 יום כאשר הייתי מוגדר כפצוע הקשה במחלקה. בזמן שאושפזתי בבית החולים קרו שני דברים: דבר ראשון ועצוב, הגיע אלי אביו, של החבר שלי על מנת לברר מה עלה בגורלו, היות והוא לא שמע ממנו. עקב אי המוכנות של הצבא למלחמה הנ"ל, לא היו רישומים מדויקים של מצבת כח האדם בצבא, לכן לא ידעו היכן נמצאים רב החיילים. (לי ולחבר שלי למשל לא קראו לי להתייצב, בזמן פרוץ המלחמה, היות ולא ידעו שאנחנו נמצאים בחופשה בבית). לצערי אני הייתי זה שצריך לבשר לו על מות בנו, היות ואני הייתי האחרון שראה אותו. למחר הגיעו אליי נציגים מהרבנות הצבאים ורב סמל פלוגתי של הגדוד, על מנת לתעד את קביעת מותו של החבר ע"י עדות שלי.

דבר שני ושמח הצעתי נישואים לחברתי שהיום היא אשתי.(סבתא של בן הראלי)

בתאריך 22 לנובמבר 1973 שוחררתי מבית החולים.

הזוית האישית

סבא דני: נהנתי לעבוד גל ולספר לו את הסיפור על מלחמת יום הכיפורים. חשוב לי שיכיר את הסיפור.

גל: נהנהתי לעבוד עם סבא ולהקשיב לסיפור שסיפר.

מילון

טנק
רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה.

ציטוטים

”פחדתי לצאת למלחמה, ולא פחדתי למות, היות וידעתי שאני נלחם למען המדינה. “

הקשר הרב דורי