מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות

נולדתי בזכרון יעקב דור רביעי למייסדי המושבה ודור חמישי בארץ. למשפחת כורמים שהיו חברים באגודה הקואופרטיבית של יקבי זכרון יעקב. שנות ילדותי ביליתי בכרמים עם סבא שלי ובמשחקים בשדות הפתוחים שליד ביתי, שהיו על גב ההר וצפו על הים התיכון.

בשכונת מגוריי הקמנו קבוצה של ילדים שקראנו לה "קבוצת העשור", בנינו צריף בו שיחקנו משחקי חברה, גוגואים, ג'ולים, חמש אבנים ועוד. בחוץ בנינו מגרש כדורגל ששימש למשחקי מחניים, עמודו, כדורגל ועוד.

משחקי ילדות

בגרות

למדתי ביסודי בבית הספר המקומי "נילי", בגיל 16 עברתי יחד עם משפחתי לכפר הנוער "הדסים" שם סיימתי את התיכון. התגייסתי לצבא לחיל השריון ותקופה קצרה לאחר גיוסי פרצה מלחמת ששת הימים עברתי את המלחמה כנהג טנק בפלוגה של אביגדור קהלני. בקרב קשה שהיה באזור הג'ראדי (ליד רצועת עזה) נפצע המ"פ קשה וגם אני נפצעתי קל מרסיסי פגז שנפלו לידי. במסגרת שירותי הצבאי עברתי מלחמה קשה נוספת "מלחמת ההתשה" שבה נפגעו רבים מחברי.

שוחררתי מהצבא ולמדתי באוניברסיטת חיפה כלכלה וסטטיסטיקה ובמקביל הכרתי את אשתי לעתיד אורה שהייתה סטודנטית באוניברסיטת בר אילן בחוגים פסיכולוגיה וקרימינולוגיה.  נישאנו בשנת 1971 וכאן מתחיל סיפורי.

מלחמת ששת הימים אנייה שרופה בסואץ

חתונה של אורה ודני 1971

מלחמת יום הכיפורים (מנקודת ראות אישית של דני)

זה היה בבוקר של יום כיפור בשנת 1973 אורה סיימה תשעה חודשי היריון של בתנו הבכורה, באותו בוקר, להפתעתנו קיבלנו טלפון מקצין הקישור שלי שעליי להתייצב ללא דיחוי  ב- יחידת מחסני החירום שלי שנמצאת ליד ירושלים.

מלחמת יום כיפור עם הטנקים בדרך לרמת הגולן

היות ולא פתחנו רדיו מפאת קדושת היום, לא שמענו שצבאות מצריים וסוריה פלשו למדינת ישראל. אורה ואני התלבטנו מה לעשות? מצד אחד יש מלחמה שאני חייב לקחת בה חלק ומצד שני אורה עומדת ללדת כל רגע. מפאת המצב אין לה אפשרות להגיע להוריה שגרו בתל אביב וגם אם תצטרך ללדת אין לה אפשרות להגיע לבית החולים. מכיוון שכל השכנים היו מגויסים וגם האמבולנסים היו בכוננות חירום. בשעה עשר בבוקר באו לאסוף אותי והשארתי את אורה ללא פתרון.

כל הדרך לירושלים חשבתי איך אפשר לעזור לה בבעיה, תסכלה אותי המחשבה שלא אוכל לעשות כלום. שהגעתי לבסיס כינסו אותנו באחת הסככות והסבירו לנו כמה חמור המצב. שהולכת להיות מלחמה ארוכה ואכזרית שקיומה של מדינת ישראל תלויה על חוט השערה. התגייסנו במהירות לחימוש וזיווד הטנקים ואז התברר שהיה מחסור בציוד ובתחמושת. מפאת הדחיפות ביציאה לחזית יצאנו עם ציוד ותחמושת חסרים. בעיה נוספת שהקשתה עלינו הייתה הפקודה לעלות לרמת הגולן בנסיעה על שרשראות הטנקים דרך כפרים ערבים עוינים בגדה המערבית.

זה יצר בעיה לוגיסטית של זמן הגעה לחזית בגולן ותקלות טכניות מרובות שקרקעו את הצוותים הטכניים ועכבו אותם מלהצטרף אל הגדוד שנע לעבר הגולן. במסע שנמשך כיומיים הגיע הגדוד למעלה גמלא שליד הכנרת. כבר בשטח הכינוס נפלו כמה פגזים וטנקים סורים שעמדו על המצוק ברמה. התחלנו בעליה איטית וטיפסנו תוך כדי קרב על רמת הגולן. מולנו השתרך טור של חיילים, חלקם ללא חולצות וללא ציוד ואחרים נשאו אלונוקות עם חיילים פצועים.

החיילים סיפרו לנו שהם התפנו מהמוצבים בגבול סוריה שנכבשו על ידי הצבא הסורי. אנחנו עוד לא הבנו את גודל האסון. אחרי כמה שעות בלבד פלוגת החרמ"ש שלנו נתקלו בכוח סורי ונפגעו לנו ארבעה חיילים. איתרע מזלי והייתי ליד הזחל"ם הפגוע ושם פגשתי במקרה את המורה שלי בתיכון לביולוגיה שהיה רק פצוע בינוני ופונה לבית החולים רמב"ם. במשך כל היום ניהלנו קרבות עם כוחות טנקים סורים. למרות המצב הקשה בשטח לא הצלחתי להוציא מהראש מה קורה עם אורה האם.

כבר  ילדה או עדיין בהמתנה? 

אבא דני ויפעת הקטנה בגיחה קצרה מהקרבות בצפון 

הביקור הקצר בעורף

ביום העשירי של המלחמה יצא אחד החיילים מהגדוד לביקור ילדו החולה בבית החולים, ביקשתי ממנו להתקשר לאורה ולברר מה מצבה. כשחזר הודיע לי שבמזל טוב נולדה ילדה בריאה ואורה מרגישה טוב ומתגעגעת. באותו הרגע החלטתי שאני חייב לראות את אורה והבת. למחרת הגדוד נכנס להמתנה בחניון לצורך קבלת פקודות להמשך הלחימה. למזלי נודע לי כי רכב מהיחידה יוצא עם נהג המג"ד לכיוון תל-אביב. מבלי להסס אני וחברי עלינו על הרכב והצטרפנו לנסיעה.

הגענו לתל-אביב לקראת ערב ברכב הצבאי עם אורות מלאים ,לא הבנו שיש הוראה האוסרת על כך, אנשים ברחוב צעקו לנו לכבות את האור. לא היינו מודעים למצב ששרר בעורף, האנשים היו מודאגים מחוסר מידע על מה שקורה בחזית וניזונו מדיווחים שנמסרו בתקשורת. הייתה אווירת נכאים ,המידע לא היה מלא, הרגישו כי מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית.

כשהגעתי הביתה פרצתי מבכי מהתרגשות, נשאתי את בתי הקטנה על ידי ולא יכולתי להתנתק, כל הלילה נשארתי ער והסתכלתי עליה. בלית ברירה התחייבתי לחזור מוקדם בבוקר, חברי בא לאסוף אותי והתחלנו בנסיעה צפונה לחזית ברמת הגולן .הנסיעה הייתה רצופת תקלות. התקלה הראשונה הייתה בירידה למושבה יבניאל בה הרכב איבד את אחד הבלמים. הנהג המיומן הצליח להטות את הרכב לקיר בצדו הימני של הכביש וכך ניצלנו. חיכינו כ-שלוש שעות עד שהגיע מכונאי מבסיס צבאי קרוב ותיקן את התקלה. באיחור רב עלינו לכיוון הגדוד שחנה ברמת הגולן. ללא הכנה מראש כנראה נצפינו על ידי קצין תצפית סורי וטווחנו בפצצות מרגמה,

שלושתנו ברחנו מהרכב ותפסנו מחסה מאחורי תל אבנים וכוסנו ברסיסי אבנים וחול. אחרי עוד עיכוב של כ-שעה  עם רדת החשכה כשראינו שהרכב לא נפגע התחלנו לנוע ללא אורות לעבר הגדוד. כשהגענו לגדוד הטנקים החלו בתזוזה לכיוון המוצבים שהיו על גבול סוריה, ובמשך שלושה לילות היינו במצב לחימה רצוף. השמדנו מאות טנקים סורים ושעטנו לכיוון צפון במטרה להציל את החטיבה הסדירה שהצליחה להחזיק מעמד כנגד הצבא הסורי במצב כמעט בלתי אפשרי. רק לאחר המלחמה שמענו על סיפורי הגבורה של חיילי ומפקדי החטיבה הזאת.

מלחמת יום הכיפורים (מנקודת ראות אישית של אורה)

כשדני גויס נשארתי מוצפת חרדה, מרוחקת מהורי וחברי. לא הייתה לי כל דרך להגיע לבית הורי משום שכל המוניות וכל האמבולנסים היו מגויסים. לאחר מספר שעות שכן של אמי, למרות הצום, הגיע לקחת אותי. בבוקר שמחת תורה הלכתי ברגל לבית החולים לצורך בדיקות. הרופאים החליטו לילד אותי בדחיפות. הלידה התרחשה בארבע אחר הצהריים מבלי שהייתה לי יכולת להודיע לדני. בערב הלידה יצא חברו של דני לחופשה קצרה ועל פי בקשתו של דני התקשר לברר מה מצבי. כשחזר לשדה הקרב הודיע לדני במכשיר הקשר על לידת ביתו. מרוב התרגשות דני לא היה מסוגל לסגור את מכשיר הקשר. לאחר מכן במשך כ-חודשיים לא היה כל דרך ליצור קשר.

כל העיר הייתה בהאפלה לצורך ההגנה על האזרחים. ואז באחד הלילות צפיתי באורות חזקים של קומנדקר המגיעים אל בית הורי. לשמחתי הרבה דני הגיע לביקור ולהכרות עם ביתו הבכורה. ושנכנס לחדר קרא בשמה, עליו החלטנו לפני פרוץ הקרבות. לא ראיתי מימי אדם מאושר כמותו. לצערי הרב הביקור הסתיים לאחר כארבע שעות.

במהלך שישה חודשי המלחמה היה קשר רופף בינינו כי דני נלחם בשדה הקרב ופלאפונים עדיין לא היו קיימים. כמובן שהדבר העכיר את מצב רוחי וגרם למתח רב. נשארתי בבית הורי, אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודתי בחברה הישראלית לתערוכות וירידים בחו"ל. וביפעת טיפלה אמי ומטפלת ששכרתי. הימים נמשכו ללא אפשרות ליצור קשר עם דני. רק לאחר כשישה חודשים, כשהסתיימה המלחמה חזרנו לביתנו עם ביתנו הבכורה.

יפעת בת שנה

הקרב במובלעת הסורית

באחד הימים לאחר שהיינו כשבוע על הגבול עם הסורים בגולן, קיבלנו פקודה להתקדם בתוך השטח הסורי לכיוון דמשק. הכוחות הסורים היו בנסיגה וניהלו קרבות בלימה. הגענו לעמדות מול תל-שמס והתחילה הפגזה מסיבית על הגדוד. מפקד הגדוד וקצין המבצעים של הגדוד נפצעו קשה ופונו לבית החולים רמב"ם בהמשך היום נפגעו עוד חיילים נוספים. רק עם רדת החשכה התפנינו לאחור והתארגנו מחדש, סגן מפקד הגדוד קיבל את הפיקוד על הגדוד נכנסנו לעמדות כוננות.

במצב רוח ירוד ישבתי וחשבתי איך אני יוצר קשר עם משפחתי? למזלי אחד החיילים שחזר מהעורף מסר לי דרישת שלום מאורה ואמר כי הילדה  שלי מתפתחת יפה והיא ממש כמו בובה. וזה העלה לי את מצב הרוח. לאחר כמה ימי קרבות התפנינו לעמדות המתנה וחיכינו  להפסקת אש מתוכננת חנינו בכפר הסורי ”חאן ארנבה" התארגנו מחדש וחיכינו להמשך פקודות. הפסקת האש נכנסה לתוקפה וקיבלנו פקודה לרדת לסיני לחווה הסינית לשמור על המובלעת שבין

הארמיות המצריות (הראשונה והשלישית)

סוף סיפור, נשארנו עוד כ-שלושה חודשים בסיני, במשך תקופה זו יצאתי הביתה כשלוש פעמים ולו רק לראות את אשתי ובתי, במרץ שנת 1974 חזרתי סוף סוף הביתה לאחר חצי שנה של מלחמה וגיוס. זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

 קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – מלחמת יום הכיפורים – החזית והעורף

הזוית האישית

…כשהגעתי הביתה פרצתי מבכי מהתרגשות, נשאתי את בתי הקטנה על ידי ולא יכולתי להתנתק, כל הלילה נשארתי ער והסתכלתי עליה.