מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע מוצ'ן. בחרתי לתעד את סיפורו של סבא שלי, צבי בר חי, סיפורו של חייל מילואים, סיפורה של מלחמת יום הכיפורים.

סבא דור שביעי בארץ, נולד ב-16 באוגוסט 1936 בנווה יעקב (כפר עיברי ליד עטרות ורמאללה) שבירושלים.

סבא גוייס לנח"ל (נוער חלוצי לוחם) ושירת כלוחם במשך שנתיים וחצי. בחטיבת הנח"ל שירתו חיילים שלאחר שירותם בצבא יועדו להתגורר, לעבוד ולשקם את המגזר הקיבוצי בארץ, שבאותם ימים נזקק לכמה שיותר ידיים עובדות. חטיבת הנח"ל שימשה כיחידת סדיר ללא מערך מילואים, לכן כל אותם חיילים ששירתו בנח"ל, שובצו בתום שירותם לכל מיני יחידות אחרות לצורכי מילואים. סבא סיים את שירותו הסדיר, ושובץ לחטיבת 7 כפלוגת חרמ"ש (חיל רגלי משוריין), חטיבה 7 היא חטיבת שריון ובחטיבה יש גם פלוגות חרמ"ש. בשל המעבר החד והשוני בין היחידות (היחידה הסדירה ויחידת המילואים) הוזמנו סבא וחיילים נוספים טרם המלחמה לימי מילואים בודדים בבסיס צאלים, לשם אימון וגיבוש במטרה שיהיו מוכנים לכל תרחיש. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה חטיבה 421 ואז סבא שלי וחיילים נוספים עברו מחטיבה 7 לחטיבה 421, שהיא חטיבת מילואים וחטיבה 7 נשארה חטיבה סדירה.

בסיס הקבע של סבא היה בשדה תימן, בסיס דרומי בואכה באר שבע, ששימש כבסיס הקליטה עבור חיילי המילואים הדרומיים. הוא וחבריו ליחידה רכשו מיומנויות לחימה, וכשנקראו לצאת ללחימה במלחמת יום הכיפורים הם הגיעו לבסיס בשדה תימן, וידעו לאן מועדות פניהם. כל אחד אמור היה לקחת ציוד ולהתקדם במהירות האפשרית. אך החייל שתפקידו היה לפתוח את מחסני הציוד לא הגיע בזמן . בשל קוצר הזמן,  נאלצו החיילים לפרוץ את המנעולים כדי לחלץ את הציוד שלהם מהמחסנים ולעלות על הרכבים.

בדר"כ יוצאים למלחמה על מובילים, אבל מפאת קוצר הזמן וההתראה הקצרה, יצאו החיילים למלחמה על שרשראות עד התעלה. זה מסובך יותר, קשה יותר ומאתגר עד מאוד, אך לא הייתה ברירה. החיילים וביניהם סבא שלי הגיעו עד לנקודה מסוימת בסמוך לתעלת סואץ, ששימשה נקודת התאספות, ושם נערכו לתחילת המלחמה באופן רשמי בחזית הזו, אף על פי שבדרך ארבו להם מידי פעם חיילי קומנדו מצריים.

מלחמת יום כיפור פרצה בשנת 1973. זה היה יום כיפור שגרתי. סבא התגורר בשדרות יחד עם אשתו, צביה, ושלושת ילדיו; עופר, יעל ואיילת. הכל בחוץ נדם, רכבים לא נסעו ולא היה שימוש בתקשורת כלשהי, אך כולם ידעו והרגישו שמשהו הולך לקרות. אל ביתו של סבא שלי הגיע במהלך הצום חייל צעיר ומבוהל כדי לבשר לו על תחילתה של המלחמה. תחילה, סבא לא הבין כלל על מה הוא מדבר, אבל הבין שעליו להירתם למשימה. לכן ניגש לארוז תיק ולהיפרד מהמשפחה, משום שלא ידע לאן הוא הולך. לאחר מכן, עברה הסעה ברחבי העיר שדרות (העיר שבה הוא גר) במטרה לאסוף את כל החיילים והמילואימניקים לקראת המלחמה. כאשר סבי ראה מכוניות נוסעות ביום כיפור, הוא הבין שמשהו גדול קורה ושהמלחמה אכן התחילה.

תחילה, ההסעה לקחה את כל החיילים לבסיס שלהם בשדה תימן, שם כל אחד אסף את חפציו, כלים וציוד אשר יזדקקו להם במלחמה, עד שיגיעו להביא להם ציוד ובגדי החלפה. בנוסף, הם התאמנו שם קצת לקראת הלחימה, משום שהם היו חיל רגלים, ונזקקו לתרגולת לשימוש בזחל"מים שהיו לכלי הרכב, מקום השינה והמגורים שלהם במהלך המלחמה. משם הם נסעו על הזחל"מ כאשר בדרך איתם ישנם עוד כמה זחל"מים וגם טנקים, לכיוון מצרים והחיבור עם תעלת סואץ.

סבא שלי נלחם במשך 147 ימים, שהם כ 5 חודשים, שבהם שהה במצרים. חמישה חודשים תמימים במהלך המלחמה במהלכם קיימו החיילים לצד הלחימה אורח חיים שגרתי בסיסי שכלל: מקלחת, בישול עצמי, שטיפת כלים, שינה ועוד ועוד. במהלך הלחימה חגגו החיילים יחד את חג החנוכה והדליקו נרות. כל אלה התקיימו בתנאי שטח מדברי, בתוך הזחל"ם שלהם, מבלי שקיבלו יותר מידי  סיוע חיצוני. בנוסף, במהלך המלחמה התקיימו בחירות לממשלה והחיילים (ביניהם סבא שלי) הצביעו באוהלים שהוקמו בשטח, כדי לא להפריע ללוחמים בקרב.

רוב הזמן, הטנקים הלכו לפניהם ויחידת צנחנים שפעלה בשטח יחד איתם פינתה להם את הדרך. תפקידו של גדוד מחץ, שבו סבא שלי היה, היה לנקות את השטח, לפנות אותו מכל מה שנקרה בדרכם. לא פעם נאלצו החיילים להילחם בחיילים מצריים, מה שהביא לחללים משני הצדדים. פינוי השטח כלל גם פינוי כלי נשק, מטוסים, בתים וכל מה שנתקלו בו בדרכם.

המלחמה הייתה קשה. התנאים היו קשים. הלוחמים נאלצו לתפקד באקלים מדברי לא מוכר וקשה עד מאוד, באזור צחיח עם מעט מאוד מקורות מים ובקרקע חולית ויבשה, שהקשו על התנועה בשטח ועל הקיום של החיילים במקום לאורך תקופה ארוכה כל כך. היה געגוע רב למשפחה אשר נמצאת בבית וגם הייתה אווירה קשה ועצובה. החיילים ראו את חבריהם מתמוטטים מול עיניהם, נפצעים ואף נהרגים ממש בסמוך אליהם. זה היה מחזה קורע לב ולצד זה גם היה את החשש על החיים האישיים שלך בתור לוחם. כל אחד רצה רק לחזור הביתה שלם לאותה משפחה שהשאיר בבית לפני שיצא למלחמה. השלב המפחיד והקשה ביותר בעיני סבא במהלך המלחמה כולה, היה חציית תעלת סואץ. סבא מספר שהוא וחבריו חצו את התעלה עם הזחל"מ  תחת ירי ארטילרי בלתי פוסק. המצרים הפגיזו את ראש הגשר (המעבר בתעלה), והם חששו לחייהם. בזחל"מ הייתה כמות אדירה של חומרי נפץ ותחמושת רבה, פגיעה בזחל"מ הייתה גורמת לפיצוץ אדיר ולהרג של כל מי שהיה בפנים.

במשך המלחמה, הגיעו אנשים, כמו זמרים, שחקנים וכו שבאו לבדר את החיילים ולרומם את רוחם, שחזרו לביתם והציעו לכל אחד לכתוב מכתב או לשלוח משהו לבני משפחתו.  בשל המצב אליו נקלעו, נאלצו החיילים לכתוב מכתבים למשפחותיהם על פיסות קרטון שנלקחו ממנות הקרב שקיבלו. את המכתבים חילקו נערים מתנועות הנוער למשפחות החיילים. סבא שלי אפילו שמר כמה מן המכתבים שכתב למשפחה שלו עד היום.

בזמן המלחמה, המדינה גייסה את משאית הקירור שהייתה בבעלותו של סבא שלי לטובת המדינה והמלחמה. הבחור, שלו נתנו את המשאית, קלקל את המשאית וצה"ל דאג לתיקון המשאית ולאחר מכן החזירו את המשאית בשלמותה לסבי.

סבא שלי היה במהלך המלחמה אמון על תוכנית החופשות של חבריו למחלקה בזמן הפסקות האש. היה זה תפקיד קשה ומורכב, מלווה באמוציות רבות, היות וכל אחד רצה לצאת לחופש הביתה, לאחר שלא פגש את משפחתו לאורך תקופה ארוכה. סבא היה צריך לשקול את הסיבות והנסיבות ולהוציא בהדרגה את כל החיילים מהמלחמה לחופשה. כאשר הגיע תורו של סבא שלי לצאת לחופשה, הוא נשלח לקחת רכב ממישהו (רכב שגויס לצורכי הצבא, ממש כמו המשאית שלו). באחת החופשות, כאשר הגיע הביתה והתאחד עם משפחתו, חשב שנכון יהיה להביא איתו את בנו הבכור, דודי עופר, לראות את המקום שבו הוא נמצא. סבא, שידע שהמצב רגוע ושיש הפסקת אש, לקח איתו את עופר שהיה אז בן 13, נער סקרן שרצה לראות את המקום בו אביו לוחם. כאשר שאלו אותו מה ולמה, סבא סיפר כי מצא חייל בדרך חזרה לשטח, אז הביא אותו כדי שיהיה לו מחסה. בשל גובהו של עופר והעובדה שלבש מדי צה"ל, לא שמו לב שהוא איננו לוחם מהשורה. עופר שהה עם סבא בגזרת הלחימה כמה ימים ואף קיבל את הזכות לנהוג בנגמ"ש של הצוות של סבא. לאחר כמה ימים, שלח סבא את עופר עם קבוצת חיילים שנסעו לחופש בשדרות, בכל זאת מדובר במלחמה והוא רצה לשמור עליו, לכן שלח אותו הביתה.

מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בקילומטר ה – 101, בסיני. כאשר נחתם הסכם עם מצרים, הסתיימה המלחמה והוכרזה הפסקת אש בין הצדדים. החיילים, אשר שרדו את המלחמה, עלו על רכביהם והחלו להתקדם בחזרה לעבר ישראל.

מתוך חטיבת הצליחה – 421, גדוד 599, שבו סבא נלחם, נהרגו 48 חיילים. יהי זכרם ברוך.

המלחמה עברה לה והחיים שבו באופן כזה או אחר למסלולם. סבא שלי שב הביתה למשפחתו, למקום עבודתו, לחברים ולעיירה בה גר. אבל הוא לא שב להיות אותו אדם טרם המלחמה. המלחמה חיה ובוערת בתוכו מידי יום ובעיקר מידי לילה. סבא חולם את החברים שנהרגו, את המראות שראו עיניו ובעיקר את הקרבות הקשים והארוכים שהותירו בו צלקות רבות.

סבא שלי פטריוט אמיתי, כזה שמדבר בשבחה של הארץ, כזה שמולדת מבחינתו היא ערך עליון. הוא נוטע בכל הסובבים אותו את תחושת השייכות לארץ, לאדמה, את החובה שלנו לאהוב את האדם באשר הוא ובעיקר מנכיח את ערך הנתינה. סבא חגג באוגוסט האחרון יום הולדת 84. נולדו לו במרוצת השנים 9 נכדים והוא עטוף במשפחה אוהבת וחמה. המלחמה ההיא לעולם תהיה חלק בלתי נפרד ממנו…

סבא תרם למדינתנו שנתיים וחצי בשרות סדיר ו-800 ימי מילואים.

הזוית האישית

נטע: מאוד נהניתי מתהליך תיעוד הסיפור יחד עם סבא שלי. למדתי ממנו הרבה והשיחות איתו תרמו לי להבנת אירועי המלחמה מקרוב ולשמוע חוויה של לוחם. אני זכיתי לשמוע ולתעד את סיפורו של סבא שלי ואני מאחלת לכל אחד מכם לקבל את הזכות. במהלך כתיבת הסיפור סבא הקנה ערכים ושיתף על אירועים נוספים מלבד המלחמה, נהניתי להקשיב לו ולקחת חלק בפרויקט. למדתי מסבא על הקרבה למען המדינה ועד כמה השירות הצבאי הוא דבר חשוב ומשמעותי, וגם על ערכים של כבוד, אהבה, דאגה ומסירות למשפחה. אני מאחלת לסבא בריאות, המון שמחה ואושר לעוד הרבה שנים. שימשיך לספר לי ולשאר הנכדים שלו את סיפוריו, זוהי חלק מהמורשת שלנו שחשוב שנדע וניקח איתנו לשאר החיים. לסבא יש המון סיפורים מן העבר בעלי מסרים חשובים, לכן אני מאוד אשמח להמשיך להקשיב ולשאול על עברו.

סבא צבי: נהניתי מאוד לשתף את נכדתי בחלק מחוויות מלחמת יום כיפור, מלחמה שהשפיעה עלי מאוד לאחריה. לו יהי ולא נדע עוד מלחמות כי אם אני מסתכל מסביבי הרי אני בני ונכדיי שרתנו בצבא בתקווה שלא יהיו עוד מלחמות.

"הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם עמותת דורות, התשפ"א 2021, בבית הספר מרחבים, בהנחיית עירית על פרי".