מאגר סיפורי מורשת

אמא שלי, איילה ילין (על שמה נקראת נכדתי), נולדה בלחוביץ' פולין (כיום בלארוס) .

בשנת 1913 הצטרפה לתנועת "החלוץ", עלתה לארץ במסגרת התנועה, הצטרפה למושב בית שערים והייתה ממייסדיו.

אבא שלי, מרדכי סטיפנסקי נולד בזויל שבאוקראינה ב-1911 בעת המהפכה הקומוניסטית.

הוא איבד את הוריו, ונאסף עם עוד יתומים על ידי ישראל בלקינד הבילויי.

הוא הובא לארץ בהיותו בן 8 בערך, הצטרף למושב "בית שערים" והיה ממייסדיו.

אני, סבתא זיוה נולדתי (אחות שלישית מתוך חמישה ילדים) בבית חולים "העמק" להוריי , אילה ומרדכי סטפנסקי. גדלתי במושב "בית שערים", שם היה להוריי משק חקלאי , בו גידלו עופות, בקר וירקות.

העבודה במשק דרשה השתתפות של כל בני הבית: טיפול בבעלי החיים, זריעה, שתילה, קציר ואיסוף התוצרת.

   החיים במשק הביתי

בבית דיברו אידיש ועברית.

כילדה קטנה, בטרם קום המדינה, זוכרת אני את אנשי הפלמ"ח: הם היו מתחבאים אצל החברים, ישנים בחצרות ומחכים שיקראו להם לפעולה.

מלחמת השחרור התנהלה מסביבנו אך לא הגיעה לביתנו. על גבעות משמר העמק התנהל קרב עקוב מדם, אך נבלם בטרם נגע בעמק .

דודי משה, האח היחיד של אבי, נהרג בגליל העליון בישוב הצעיר "רמות נפתלי" על ידי אנשי הכנופיות של קאוקג'י, לאחר שחזר מהבריגדה, לשָם יצא כדי לאסוף את שארית הפליטה, שנותרו ממחנות ההשמדה.

בעת טקס ההכרזה באו"ם, ישבו כולם ליד מקלטי הרדיו. משהוכרזה זכותנו למדינה, כל אנשי הכפר יצאו למרכז לשמוח בשירה וריקודים. רק אני הושארתי בבית עם אחיי הקטנים פוחדת מהלבד, ולא הבנתי את גודל השעה.

ההרגשה בתקופה ההמתנה טרם פרוץ המלחמה הייתה קשה: מלאת מתח, חוסר אונים, וכאילו הגענו לסוף הדרך כמדינה עצמאית.

משפרצה המלחמה והסתיימה בניצחון מוחץ, לא היה קץ לשמחה ולגאווה.

 ההורים שלי איבדו את כל משפחתם בשואה או בתקופת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. אני גאה בהוריי שזכו להשתתף בבניין הארץ ולהקים משפחה מתוך החורבות.

גם אני הקמתי משפחה עם נישואיי ל(סבא) משה .

הוריו של סבא משה , נחום ורחל (שוורץ) רוזנשיין, ברחו מפולין מאימת הגרמנים, ונשלחו לסיביר קומיי.

משה נולד שם בדצמבר 1940, ועלה לארץ ב-1949 בהיותו בן 8.

אני גאה בילדיי (נחום, יעל ולילך) וכמובן בנכדיי. אנו התשובה לכל מי שרצה להשמידנו!!!