מאגר סיפורי מורשת

"מבצע תינוק" ומלחמת השחרור בניצנים

אני מיכל חומסקי מבית זאבי, נולדתי בקיבוץ ניצנים בשנת 1945. הורי היו ממקימי הקיבוץ בשנת 1943, בשנה זו הוקם היישוב ניצנים בלב כפרים ערביים. בימים אלה ילדי הקיבוץ גרו בבתי ילדים ונפגשו עם הוריהם רק ארבע שעות מדי יום. הכפריים הערבים בהתחלה יצרו קשרים טובים עם הקיבוץ, הם היו מחליפים סחורות עם אנשי הקיבוץ כלומר היחסים היו טובים.

בנובמבר 1947 הכריזו באום על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ומיד הורע מצב היחסים עם השכנים, הם החלו להתנכל לחברי הקיבוץ שהיו עובדים בשדות או לאלו שחזרו מנסיעה באוטובוסים עם יריות. בה' באייר 14.05.1948 הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל ולמחרת שש מדינות ערב התקיפו את המדינה החדשה מכל הכיוונים.

בתאריך ה-17 למאי התקבלה פקודה מחטיבת גבעתי לפנות מניצנים את הילדים, כי הצבא המצרי התקרב לקיבוץ. האירוע נקרא מבצע תינוק. בחצות הלילה העירו האימהות והמטפלות את הילדים, נתנו להם כדורי שינה, הלבישו אותם בבגדים חמים ומסרו אותם לאבות ולחברי קיבוץ שונים. אבי לא היה באותה עת בקיבוץ, כי חלה בדלקת התוספתן ואושפז לניתוח ולכן אותי לא לקח אבי, אלא חבר טוב שלו. הילדים היו בני כמה ימים ועד גיל ארבע. היו כ-30 ילדים שנישאו על הידיים במסע רגלי דרך הכפרים הערבים בלילה, למרחק של שמונה קילומטרים לכיוון באר טוביה. באמצע הדרך נפגשו עם חיילים מגבעתי שמסרו למגני ניצנים נשק ותחמושת ולקחו את הילדים לבתים בבאר טוביה. בכל בית דלק נר, על מנת שידעו לאיזה בית להביא את התינוק. איתם, נשארו המטפלות והנשים ההרות. הגברים חזרו עם הנשק להגן על הקיבוץ.

לאחר 10 ימים התקבלה הוראה לפנות את כל האימהות ואת כל האוכלוסייה הלא לוחמת מהקיבוץ ונשארו הלוחמים הגברים והנשים ביניהן נשארה האלחוטאית ועוד חמש נשים. בתאריך 6 ליוני, משעות הבוקר החלה התקפה של הצבא המצרי על הקיבוץ הנצור עם טנקים תותחים וסיוע אווירי. בקרב שנמשך קרוב לשמונה שעות, נהרסו כל עמדות ההגנה של הקיבוץ, נהרגו שלושים ושלושה חברים וחיילים ומפקד המקום החליט להיכנע. כשיצא המפקד עם דגל לבן, ירו בו והקשרית שיצאה עמו, ירתה בקצין שירה במפקד וקצין מצרי נוסף ירה בה והרג אותה במקום.

לאחר כניעת הקיבוץ נלקחו כל הלוחמים שנשארו בחיים לשבי במצרים הם היו כ-120 אנשים. בינתיים שאר אנשים הקיבוץ, רובם נשים ספגו מהלומה נוספת. חטיבת גבעתי פרסמה כרוז גינוי (דף קרבי), שנאמר בו שאנשי ניצנים טעו בכניעתם והיו צריכים להילחם עד החייל האחרון.

לאחר תשעה חודשים חזרו השבויים ממצרים בהסכם חילופי שבויים, שביתת נשק והפסקת הלוחמה. רק אז נודע לחטיבה האמת אודות הקרב. שנה לאחר תחילת המלחמה חזרו חברי ניצנים והקימו את הקיבוץ מחדש מזרחית לקיבוץ הישן.

בילדותי בקיבוץ ניצנים

כיום, אני גרה בקיבוץ עם בעלי, חלק מילדי ונכדי, עובדת כאחות במרפאת ניצנים ולוקחת חלק פעיל בחיי החברה והתרבות בקיבוץ.

הזוית האישית

גלית סינגלר: זו הייתה חוויה מיוחדת לשמוע מפי סבתי את סיפור ילדותה ולתעד את סיפורה. רציתי להבין לעומק את שאירע בקיבוץ ניצנים ולהבין את ההיסטוריה והמורשת של בני משפחתי, המהווים חלק משמעותי בתקומת מדינת ישראל. למדתי כיצד הגנו חברי הקיבוץ, הלוחמים על ילדיהם, וביניהם גם סבתי. עדותה, היא נכס חשוב, בסיפור הקרבות במלחמת השחרור, בקרבות תש"ח, אני גאה בסבתי ושמחה שהייתה לי הזכות לשמוע את הסיפור ממקור ראשון!!

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי.