מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, עמוס אמיתי, הוא בנם של צילי ואברהם, ממקימי קיבוץ גשר. הוא נולד בגשר וחי שם עד היום.

חודשים ספורים לפני מלחמת העצמאות החלו הערבים להציק לחברי גשר: גניבות, ירי או חבלה ברכוש, הפכו לשגרת יומם של אנשי הקיבוץ, ביניהם גם סבי, אז כמעט בן שש. יום אחד כשהגיע לביתו מבית הילדים לביקור אמרה לו אמו לחזור לבית הילדים, כשהגיע לבית הילדים חיכו לסבא שלי כמה מחברי גשר שהעבירו אותו לתוך המקלט שהיה ממוקם מאחורי בית הילדים. סבא שלי החליט להישאר בתעלות שהובילו למקלט ושימשו נתיב מעבר בטוח בין עמדות ההגנה והמקלטים. לילה שלם הוא הסתובב בתעלות וצפה בכדורים נותבים ופגזים חולפים מעליו. לאחר עוד יום של הפצצות הועברו בלילה הילדים למקלט באשדות יעקב.

לאחר כמה ימים עלה סבי עם עוד שני ילדים על גגה של משאית שהובילה מזרונים לחיפה, המקום שבו שיכנו את הילדים. במהלך הנסיעה הפציצו את שיירת המשאיות מטוסים עיראקיים. בדרך עצרו המשאיות במושבה יבנאל עד שהמטוסים חלפו. אחרי העצירה ביבנאל המשיכו המשאיות לחיפה, שם גרו הילדים והנשים באוהלים למשך כמה חודשים.

בהמשך המלחמה הועברו חברי גשר למנזר נטוש בשכונת בת גלים, סמוך לבית החולים רמב"ם. במהלך השהות שם היו מטיילים לחוף הים ולתחנת רכבת העמק, שם גם התחיל סבא שלי ללמוד בכיתה א'. לאחר כשנה וחצי בחיפה הובא סבא שלי לביקור בגשר הישנה (לאחר הקרב הוקמה גשר מחדש כמה קילומטרים מההריסות של הקיבוץ), סבא שלי חזר למקלט שאליו הוכנס בלילה הראשון של הקרב, שם נזכר ששכח את הנעליים שלו בלילה שבו הועבר לאשדות יעקב. כשחיפש את הנעליים שלו מצא אותם במקום שבו השאיר אותם כשהלך לישון באותו לילה.

לאחר שנתיים שגרו בחיפה חזרו חברי גשר לבסוף אל הקיבוץ, שם גר סבא שלי  עד היום.

הזוית האישית

אשל: את הסיפור הזה שמעתי כבר הרבה פעמים אבל היה לי מאוד מעניין לשמוע אותו בצורה יותר מפורטת. אחד מהדברים שהדהימו אותי בסיפור היה שסבא שלי נשאר מאוד רגוע במהלך כל האירועים. כששאלתי אותו אם פחד ענה לי סבא בשלילה, מדהים אותי שהוא ושאר הילדים וחברי הקיבוץ הצליחו לקיים חיים נורמליים (אם לא מחשיבים את זה שהם חיו במדינה שרק הוקמה בתנאי מלחמה) ולחזור לשגרה.