מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמת העצמאות מנקודת מבט של ילד בן

נכדי יותם ואני בתכנית הקשר הרב דורי
בן 4 בגן הילדים
אחד למען כולם וכולם למען אחד

שמי עודד יולדוס, נולדתי בירושלים, בשנת 1943.

מדינת ישראל נולדה ואני בן 4, פרצה מלחמת העצמאות כשמדינות ערב פלשו אל הגבולות המוסכמים ע"י האו"ם. הירדנים החלו בהפגזה קשה על ירושלים. הייתה חשיכה, האזעקה יללה וההורים מיהרו איתנו לתפוס מחסה. לא לכולם היו מקלטים מסודרים. כך, בבית בו גרנו. ביתנו היה ברחוב המדרגות בשכונת נחלאות בה השתכנו אזרחי ישראל מהמעמד העמל מכל גווני הקשת, עולים וילידי ישראל.

 בילדותי

תמונה 1

 

הורי הגיעו ארצה מספר שנים לפני המלחמה. הם הכירו בישראל ובזמן המלחמה הייתי בכור לעוד 3 ילדים שייוולדו בהמשך. וכך, תפסנו מחסה במבואה של קומת המגורים שלנו, בה גרו 4 משפחות. חדר לכל משפחה שחלקו שירותים משותפים. לכל משפחה הוקצתה גומחה מתחת למספר מדרגות ששימשה כמטבח. נחזור להפגזה: שריקות של פגזים שנפלו עד לשכונה שלנו, ואחד מהם מתפוצץ כ-3 מטר מהכניסה, ללא דלת, של המבואה. אני ועוד שני ילדים עמדנו בחזית של המבואה. אני זוכר את שריקתו הצורמנית של הפגז, שהלכה והתגברה. הפגז נחת ממולנו ואל-על פרצה ממטרה אדומה של חלקיקים קטנים בצורה 'מרהיבה', מעין זיקוקין שנראים בערב יום העצמאות.

שניות מעטות חלפו ואמי אסתר ז"ל פתחה בריצה אל מחוץ לכניסה, אני משמאלה וילד ממשפחה שכנה ביד ימינה. כוונתה לרדת מהקומה השנייה בה גרנו, לא התאפשרה משום שמדרגות הבית היו אפופות עשן שחור-אפור שהיתמר כלפי מעלה. חלק מחדר המדרגות היה מרוסק וחלקו כלל לא נראה. ואז, אמי ניתרה מעל גדר שחצצה ביננו לבין החצר של המשפחה השכנה ממול, זה היה ניתור של אימא לביאה, אמיצה, נחושה ובעלת רצון עז להציל את ילדה ואת הילד השכן.

אבי, בן ה 26, לא היה אתנו באותו אירוע אלא היה מגוייס כמובן למלחמה.

התמונה הבאה הזכורה לי, מראה אותי יושב באמבולנס צבאי, במושב האמצעי בין הנהג לבין אמי, בטני הייתה רותחת מחום. נגעתי בה ואמרתי לאמי שחם לי מאוד, לא הבנתי על מה ולמה ובכלל, ראשי לא היה עד אז בעלילות של מלחמה ונפגעים … הכל היה חדש וזר. אמי הרגיעה אותי ופטרה את העניין ב"שום דבר" .

מעניין שאני זוכר בהמשך את הנהג ממלא פרטים בדף כל שהוא, פותח את דף המסמכים ומשחיל לתוכו את הדף ומכבה את המנורה שהוצמדה למגן השמש הימני . ואז – היינו בעלטה גמורה וזכרוני עסק ברגע זה (אולי נרדמתי ? … התעלפתי ?… ).

התמונה הבאה מביאה אותי למיטה בבית החולים, מימיני ומשמאלי מאושפזים בגילאים שונים. המאושפז שלצדי היה חבוש בראשו. אמי ישבה לצדי.

שחרורי מבית החולים היה מבין האחרונים. אמי סיפרה לי לימים שנחשבתי פצוע שלא בסכנת מוות. פציעתי הייתה לרוחב בטני. עשרות רסיסים חדרו פנימה ובניתוח, נשלפו כולם החוצה. חומרתה היחסית לא קשה של פציעתי גרמה להמתנתי הארוכה בתור לניתוח. אמי תספר לי בעתיד כי ברגע מסוים, בתור לניתוח, גיליתי סימני מצוקה ואז הובהלתי לחדר הניתוח.

בפגיעה של הפגז נהרגו 3 ונפצעו אחרים. כשהתבגרתי, סיפרה לי אמי שהאישה שגרה בסמוך לחדרנו נפגעה קשה ביותר. האישה השכנה בחרה לצפות מהמרפסת במראה ההתפוצצויות של הפגזים ושילמה על כך בחייה.

מראה הרסיסים שהתפוצצו הינו הראשון שאני זוכר בחיי – סגירת המעגל לאחר 70 שנה

לסיפור יש המשך:

שנת 2017 ואני בן 74. בקיץ 2017 נסעתי לביקור אבלים של בת משפחתי בירושלים, בשכונת משה שרת. האוטובוס נע עוד ועוד מהתחנה המרכזית אל  השכונה.

הנהג הכיר את השכונה ואת הרחוב… אבל התקשה להצביע על מספר הבית. "הכל מבולבל כאן", אמר לי. שתי תחנות לפני התחנה הסופית, נשארנו שני נוסעים, גבר קשיש, ואני. כשהגבר שומע את חילופי הדברים שהחלפתי עם הנהג הוא אומר לי: "אתה נוסע לנחם את משפחתה האבלה של מזל מזרחי?… בוא ואראה לך היכן היא הייתה גרה". מסתבר שהוא היה השכן היחיד שדיברה איתו. והנה אנו פוסעים בקצב האיטי של הגבר שעדיין זר לי. משום מה הוא נראה לי "מוכר". אני פותח עמו בשיחה ושואל אותו: "איפה גרת? " הוא משיב לי .., ואני, מופתע מתשובתו וסקרן, אומר לו: "אני גרתי בדיוק מולך!". אני ממשיך ושואל: "הכרת את זה ואת זה … ואת משפחת 'כלב'?

והנה הפתעה: בוודאי והוא ישר מתחיל במלחמת השחרור: "אני מכיר אותו עוד משנות הארבעים.. כשהשכונה שלנו הופגזה. ואשתו נהרגה ואני עזרתי לו להוריד אותה אל האמבולנס..!!! ".

הייתי המום לחלוטין.. ביקשתי שיספר לי איך זה קרה? והוא ענה: "היא עמדה לא מוגנת על המרפסת…רצתה לראות את הבזקי הפגזים, כאילו זה יום העצמאות…"

וכך, אני, בן ה-74 , חוזר למה שסיפרה לי אימא שלי (ואני רוצה להתוודות.. היה לי איזה חשד שאימא שלי קצת הגזימה בסיפור והתיאור של השכנה ומותה לא בדיוק היה נכון.) אבל זה היה כן נכון והאיש המבוגר איפשר לי לסגור את המעגל גם של האירוע שקרה וגם של הספק הקטן מול אמי.

אמי, אסתר, נפטרה לא מזמן ועכשיו זה הזמן לומר לה בליבי שאני ממש מאמין לה. (ואני אומר לה "אימא, סליחה").

השיר בו בחרתי כלניות – שרה שושנה דאמרי

 

הזוית האישית

סבא עודד: "הלמידה היתה חווייתית ומאתגרת. יותם ואני נפתחנו להכיר אחד את השני ולעבוד בצוות.

הנכד יותם: " הלמידה היתה מהנה ומאתגרת גם מצידי וגם מצד עודד ולמדתי עוד על ההיסטוריה של מדינת ישראל.

 אני וסבא בתכנית הקשר הרב דורי

תמונה 2

 

 

מילון

גומחה
שֶקַע, נקבה

ציטוטים

”אמא לעולם תגן על ילדיה“

הקשר הרב דורי