מאגר סיפורי מורשת

סבי סמי (שמואל אלבז) אלבז נולד במרקש שבמרוקו ב 1943.סבי עלה לארץ ב1959.

סבי בחר לשתף אותי בסיפור המלחמה שלו, במלחמת ההתשה במסגרת המילואים:

מלחמת ההתשה חלה בין השנים 1967-1970 , המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים. המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית והסורית. עיקר הלחימה היה בחזית תעלת סואץ, שבה צבא מצרים וצה"ל ניהלו מלחמת התשה אחד כנגד השני. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי .בחזית המצרית המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה .בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב. לצד מלחמה זו התנהלה גם מלחמת ההתשה בבקעת הירדן.

יום שלישי 3.3.69

יום קיץ חמים , סבי יצא בשעה 7:00 בדרכו למחנה להתייצבות של 24 ימים במסגרת המילואים . סבי והמילואימניקים הצטיידו ויצאו לאימון מזורז, בין יומיים לא רחוק מעפולה . הם עשו שיעורים קצרים בנשק , אימון המארבים , ומווטחים על המוצבים .

יום חמישי 5.6.69

סבי והמילואימניקים ירדו לאל–על שברמת הגולן וסבי ז"ל הוצב במטה הפלוגתי בתור שריונר .

יום שישי 6.6.69

הייתה השקמה בשעה 4:00 לפנות בוקר, והכינו את סבי והמילואימניקים לתזוזה , בשעה 4:15 היו כבר בדרך הפטרולים. התחילו להדריכם לקראת המלחמה, ביום הראשון עשו פעולה להכרת השטח, וראו שהשביל משובש ומקשה על הנהג בנסיעה של 5 קמ"ש .

יום שבת 7.6.69

הייתה השקמה בשעה 4:00 ותזוזה בשעה 4:15 ,הוקפצו מפקד הסיור : ריו נשר , חופש : אלפיה ,נהג : גיגי מקלפיסל : סמי אלבז ( סבי ) , גשש , חבלן ורובאי .הם יצאו לדרך , ובבוא הזמן ירד הגשש , החבלן , המפקד והרובאי מהנגמ"ש כך שנשארו על הנגמ"ש סבי ז"ל , הנהג והחובש . הסיור התנהל כסידרו , חוץ מהחבלן שנקע את רגלו בעלותו על אבן, והחובש החליף אותו במשימה .

בסביבות השעה 8:00 המילואימניקים וסבי הגיעו לצומת דיזינגוף או הבזוקה, כפי שנקרא לאחר מכן . יום קודם לכן הם נפגשו באותו המקום עם הנגמש של מוצב 32 והסורים חיכו להם "בסבלנות" . באותו היום כנראה שהיה תורם של סבי והמילואימניקים, לחכות לסורים, אלא שאירע להם המקרה לפני שהגיעו .

הנהג ירד מהנגמ"ש כך שסבי נשאר לבדו עם הרכב . לא עברו שתי דקות ופגז בזוקה נורה עליהם , הפגז נורה על הנגמ"ש שסבי היה איתו . הוא ניסה להודיע בקשר אבל לא היה מענה. מאותו פגז סבי נפצע בכתפיים . תוך כדי הירי סבי הסתכל מאיפה יורים, ואז הוא הבחין שהוא לא יוכל להשתמש במכל"פ. הוא לקח את רובה העוזי שלו, וזחל מהתא של הנהג החוצה, כך שהרכב חיפה עליו. אלא שהסורים התחילו לזרוק עליהם רימונים, ואז פגעו בסבי רסיסים בעיניים ובידיים . סבי דרך את הנשק וראה שלא נפגע בעינו השמאלית . באותו רגע שפתח את עינו, הבחין בגיגי מקופל שוכב על האדמה. באותם הרגעים התגלגל מתחת לרכב עוד רימון . הוא קפץ לכיוון החומה שבצד השביל, ורץ לכיוון החבלן שהיה שם . סבי זעק מכאבים בעקבות הפגיעה בחזה . הוא ניסה להוציא תחבושת אישית אך ללא הצלחה , החבלן הוציא אותה בשבילו, וסבי חבש את עינו כשהוא יודע שהיא נפגעה. הוא ידע שאסור לו להתעלף ואז התחיל לדבר לעצמו : " רבקה (סבתי) , ענת (דודתי), מלכה (דודתי) – אני מוכרח לחיות , אני מוכרח לחיות " . ואז התחיל החובש לחבוש אותו . החיילים מהסיור השני ממוצב 32 שמעו את היריות, ובאו לבדוק את הדרך ולעזור לפצועים. סבי שמע את המ"מ אבישי, מחלק פקודות וסורק את השטח .החובש שלו עזר לסבי בחבישה, וחסם לו את היד השמאלית בחוסם עורקים , הביאו אלונקות והסיעו אותו, ואת שאר הפצועים  בנגמ"ש של המוצב, למרפאה הגדודית . הרופא בדק את החבישות של סבי , הזריק לו אינפוזיה ופקד להזעיק מסוק . למזלם נודע להם שהיה מסוק בקרבת מקום, ותיכף יגיע .המסוק הגיע והכניסו אותם פנימה , סבי הספיק לשמוע את הרופא אומר לטייס : "לרמב״ם" . סבי ושאר הפצועים הגיעו בשעה 10:00 לחיפה , בחדר המיון התחילו השאלות : "מה שמך ? איפה אתה גר ? , איך קרה הדבר ?". לקחו אותו לצילומים ולאחר מכן הוא נכנס לחדר ניתוח . הוא חשב שהוא מאבד את הכרתו, וידע שהוא ירדם ולא יוכל לקום . הוא התחיל למלמל שוב את השמות של סבתי ודודותיי, ושמע הדים כאילו הוא היה באולפן הסרטה ! מאז לא זכר כלום יותר, והחשכה נפלה עליו .הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז נרדם. לאחר מכן התברר לו, שהודיעו באותו יום לסבתי רבקה שהייתה אצל הוריה, על המקרה . קצין העיר הגיע בשעה 7:00 בבוקר ביום שבת. וחשכו עינייה של סבתי . היא חשבה על הגרוע מכל וישר התחילה לבכות והזעיקה את אחיו של סבי (יוסי) . יוסי הגיע, וקצין העיר הסביר להם מה חומרת הפציעה של סבי . אחיו של סבי יוסי, היה איש צבא וידע את משמעות הדברים , הוא הוציא את קצין העיר החוצה, ושאל אותו: ״תגיד לי את האמת אח שלי חי או מת?״ הוא אמר לו שהוא פצוע אנוש, ונמצא בחדר ניתוח, ועדיין לא יודעים מה קורה . סבתי ואחיו של סבי נסעו לבית החולים רמ"בם, וחיכו שעות עד שסבי יצא מניתוח . הם ראו אותו לדקות אחדות, וישר הוא הוכנס לטיפול נמרץ .

יום ראשון 8.6.69

לאחר יממה הוא התחיל להתאושש : עיניו היו חבושות וידיו קשורות, הוא ניסה להוציא הגה מפיו אבל שום קול לא נשמע . הוא הניע קצת את גופו כדי לוודא שהוא חי , ואז לראשונה הוא שמע את סבתי רבקה, קוראת לו ושואלת בשלומו . הוא ניסה לענות אך לשווא . זאת הייתה הדאגה הכי גדולה של סבי, שלא יוכל לדבר ולא לראות . אחיו נכנס לחדר והסביר לו על מצבו הרפואי, ומפיו נודע לו שהכניסו לו קנולה כדי להקל על נשימתו שנפגעה . סבי סיפר שבלי עזרת סבתי ויוסי אחיו, הוא לא חושב שהיה ממשיך לחיות. הוא נתקף בדיכאון נפשי, וניסה לא להראות כלפי חוץ את רגשותיו, כדי שלא יאכזב אותם, ולהקל להם את המלאכה שהייתה מרובה ומכאיבה יחד . כעבור שבוע של סבל פנימי מחד, ותמיכה ועידוד מהמשפחה מאידך,  הרופאים החליטו להוריד את הקנולה מגרונו, מה שאפשר לו לדבר. ואז חזר אליו קצת מצב רוח טוב . במשך השבוע הראשון ביקרו אותו כל חבריו , המח"ל , המג״ד, המ"פ ויתר החיילים שהורשו לצאת לחופשה . לאחר שהחור בגרון התאחה, סבי ביקש מיוסי אחיו, שיעזור לו לשבת קצת על כיסא גלגלים, ושיוביל אותו לשירותים . זה היה הצעד הראשון וכולם התרגשו כל כך . לאחר שהות של שלושה שבועות ברמ"בם, סבי הורשה לצאת לבית הבראה (בית-קיי)  בנהריה . סבי סבל מכאבים יום יומיים, עקב הפציעה, ולמרות ההופעות והבידור שהיו בבית ההבראה, הוא לא נהנה וסבל . בשבוע השני בבית ההבראה, סבי ביקש חופש לשישי שבת בבית . אושר לו , הוא קיבל המון תרופות אך שום דבר לא עזר למצבו. סבי התחיל להרגיש חולשה בידיו, עד שלא יכול היה להזיז אותן. הוא הזמין אמבולנס מביתו, וסבתי הגיעה איתו יחד לבית החולים . הוא אושפז , ועבר בדיקה קשה אך מועילה, הצילומים הראו שחוליית c5 חלולה בעקבות הרסיס שפגע בה, וזה מה שגרם לשיתוק בידיים והיה עלול להתפשט בכל הגוף . הצוות הרפואי החליטו להטיס את סבי לבית חולים איכילוב, שם היה אמור לעבור את הניתוח הנדיר. הכינו אותו שזה יהיה ניתוח קשה, שהסיכוי שישאר משותק הוא גבוה . סבי הוכנס לניתוח שערך עשר שעות . לאחר שפקח את עיניו בחדר ההתאוששות, הרופא בישר לו כי הוא יצטרך לעבור עוד ניתוח, כי העצם שהושתלה בגב זזה, כשהוא הועבר ממיטת הניתוחים למיטה שלו .

17.7.69

סבי הובהל לניתוח השני, כשהוא שקט יותר ובוטח בלב שלם בצוות הרפואי. הניתוח התבצע על מיטתו, ולא על מיטת הניתוחים, מחשש שיקרה אותו הדבר גם בניתוח הזה . לאחר הניתוח, סבי הועבר למחלקת שיקום,( וזאת לאחר שהיה תקופה ארוכה, כחצי שנה בבית החולים) , והחל בשיקום ארוך. לאחר היציאה מבית החולים גיבסו את סבי מראשו ועד הגב התחתו,ן כך נשאר תקופה ארוכה עד להחלמתו . כיום , סבי אינו בחיים הוא נפטר בשנת 2012 מהתקף לב, אך אני יכולה לספר ממה שאני זוכרת. בעקבות הפציעה הוא סבל כל חייו מכאבים בגלל הרסיסים הנותרים בגופו , הייתה לו עין תותבת, ובעיות בראייה וכמובן שנחשב נכה צה״ל.

כתבות על סבי בעיתון ואות מלחמת ההתשה

הזוית האישית

אופיר – נהנתי והשכלתי מאוד מהכנת  העבודה הזו, ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות להכיר את סיפורו של סבי מקרוב יותר .