מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1953, חמש שנים אחרי קום המדינה. אני בת בכורה ויש לי עוד שני אחים.

אבי אברהם לנג נולד ברוסיה ועלה בגיל 5 ארצה. לפני מלחמת העצמאות הוא היה נוטר בצבא הבריטי בארץ. הנוטרים היו בעצם מסווה לארגון ההגנה שהיה ארגון צבאי יהודי, כך בעצם אנשים התאמנו כדי להיות חיילים כשהוקם צה"ל. אבא היה קצין ובמלחמת העצמאות הוא היה אחד ממפקדי הגדנ"ע.

יותר מאוחר אבא שלי למד באוניברסיטה לעברית בירושלים והיה במחזור הראשון של לימודי המשפטים באוניברסיטה. באוניברסיטה הוא פגש את אמא שלי, אורה שכטר שנולדה בפולין, וגדלה באוסטריה בוינה. כשעלו הנאצים לשלטון היא נאלצה לעזוב את בית הספר ואת הדירה שבה הם גרו ואז המשפחה שלה הצליחה לקבל ניירות שאפשרו להם לעלות ארצה. הם עלו ארצה באוניה האחרונה שהצליחה לצאת מאירופה ששמה היה "גלילה". אמא שלי בזמן מלמת העצמאות הייתה אלחוטנית ובאחד הקרבות על הקאסטל היא הייתה האלחוטנית שהזעיקה את כוחות ההגנה הישראלים וכך עזרה לכבוש את הקאסטל מהירדנים שתפסו אותו.

מלחמת ששת הימים

אני רוצה לספר על מלחמת ששת הימים, שהתרחשה בשנת 1967, אני הייתי אז בכיתה ח', בת 13 וחצי. הייתי בבית הספר ולפתע הייתה אזעקה, נבהלנו מאוד וכיוון שלא היו מקלטים בבית הספר ולא היו הוראות מסודרות כמו היום. מנהל בית הספר נכנס לכיתה שלנו ואמר לנו שהתחילה מלחמה ושכל אחד עכשיו רץ הביתה. נזכרתי שאח שלי הקטן לומד בכיתה א' וחשבתי לי "איך הוא יגיע הביתה?", אבל לא היה הרבה זמן לחשוב ואני וחברה שלי רצנו מהר מהר לכיוון הבית. כשהגענו הביתה רק אמא שלי הייתה בבית ובאמת כעסה עלי שלא לקחתי את אחי הקטן. עברו עוד שעות ארוכות והתברר שאחי הלך עם חבר שלו לביתו ורק אחרי הצהריים הוא הצליח להגיע אלינו הביתה.

ענת לב רן בת 13 

בשעות האלה אמרו לנו למלא שקי חול ולשים אותם על יד החלונות של הבתים כי לא היו לנו מקלטים בבית. מה שעוד ביקשו מאיתנו היה לעשות האפלה על החלונות, לכן התחלנו לצבוע את כל החלונות שלנו בצבעי גועש שחורים ובחלק מהחלונות שמנו סדינים כהים כדי שבלילה לא יראו אורות מתוך הבתים ואם יגיעו מטוסים להפצצה יהיה להם קשה לזהות איפה יש בתים.

אני זוכרת שכל המשפחה שלנו עברה לישון בחדר אחד שהיה החדר הכי מוגן בבית כי לא היה לנו מקלט. את כל החדשות שמענו מהרדיו כי לא היו לנו אז טלוויזיות ואז אבא שלי החליט לקנות לנו טלוויזיה וזאת הייתה הפעם הראשונה שלמישהו מהרחוב שלנו הייתה טלוויזיה. וזו הייתה טלוויזיה בשחור לבן! כל השכנים באו לבית שלנו לראות את הפלא…

באחד הימים יצאנו למרפסת הבית שלנו ובתריס שהיה עשוי מברזל, ראינו שנתקע בו קליע של רובה! מלחמת ששת הימים הייתה קצרה מאוד וביום החמישי למלחמה גייסו את אבא שלי שהיה שופט צבאי. גייסו אותו לבסיס בעיר העתיקה בירושלים ששוחררה בזמן המלחמה. למחרת הוא בא הביתה אמר לאמא שלי שתלבש בגדי חאקי, שתראה כאילו היא חיילת והוא לקח אותה בג'יפ צבאי לבקר בכותל המערבי שהיה עד מלמת ששת הימים בידי הירדנים. עבור הורי הייתה זו התרגשות גדולה לבקר בכותל!

באותו יום אחרי הצהריים אבי לקח אותי ואת שני אחיי לטייל בירושלים, לפתע עצרה לידינו מכונית ,ראינו שישב בה חייל שהחזיק תחבושת על החזה שלו כי היה פצוע והוא שאל אותנו איך נוסעים לבית חולים "הדסה", הראינו לו את הכיוון לבית החולים ודאגנו מאוד אם יצליח להגיע בעצמו בשלום לשם.

כשהסתיימה המלחמה בניצחון גדול ההתרגשות הייתה אדירה, הבנו שכל סיני בידינו, ירושלים העתיקה ואזור השומרון ורמת הגולן עכשיו שלנו וקיווינו שעכשיו כל מדינות ערב ירצו לעשות אתנו שלום כדי לקבל בחזרה את האזורים שכבשנו מהם, אבל לצערנו זה לא קרה עד עצם היום הזה.

סבא של ניתאי ששמו הבגד ואני נפגשנו כשאני הייתי בכיתה יב'. הבגד היה בקורס טייס בצבא ולמעשה החלטנו להתחתן כשהייתי בסוף התיכון אבל רציתי להתגייס לצבא ולשרת את המדינה ולכן דחינו את החתונה.

התגייסתי בנובמבר שנת 1971 וקיבלתי תפקיד מאוד טוב, להיות עוזרת של קצינת חן פיקודית של פיקוד המרכז. נפגשתי עם הקצינה והיא שלחה אותי לחופש לשבוע בבית, היא אמרה שבתפקיד הזה אין חופשים יותר, כשחזרתי לצבא אחרי שבוע חופש היא שאלה אותי: "האם זה נכון שאני מתכוונת להתחתן כי הגיעו אליה שמועות…" אמרתי לה שרציתי להתגייס ולכן דחיתי את החתונה ואז היא אמרה שהיא לא יכולה לקחת סיכון שאני ארצה להתחתן באמצע השירות הצבאי ושלחה אותי לקצין המיון לקבל תפקיד אחר. כיוון שכל החיילות כבר קיבלו תפקידים וכל התפקידים הטובים כבר נתפסו שלחו אותי להיות פקידת דואר בצריפין בחיל רפואה. אחרי שבעה חודשים בצבא בתפקיד די משעמם החלטנו להתחתן והשתחררתי מהצבא אחרי שבעה חודשים. זה היה כבר יוני 1972. נרשמתי לאוניברסיטה העברית בירושלים ובחודש אוקטובר 1972 התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית והבגד בעלי התחיל ללמוד ביולוגיה.

מלחמת יום כיפור

ביום כיפור חודש אוקטובר שנת 1973 ישנו, ולפתע שמענו מטוס טס מעל ירושלים, הבגד בעלי שהיה בחיל האוויר אמר "לא יכול להיות שמטוס טס מעל ירושלים ביום כיפור שזה היום הקדוש ביותר ליהודים." הוא התקשר ליחידה שלו ואמרו לו מיד להגיע לבסיס. הוא ארז מזוודה לעצמו ואני ארזתי מזוודה עבורי וצעדנו מהבית שגרנו בו בקטמון לעבר דירת הוריי. בדרך מישהו צעק לנו "מה? כבר עוזבים את הארץ?", ענינו לו "לא, אנחנו נוסעים להתגייס לצבא". אני נשארתי בבית הוריי כי לא רציתי להישאר לבד בבית כי כבר הייתי משוחררת מהצבא. הבגד נסע ליחידה שלו, יחידת בקרה במצפה רמון, (הוא לא סיים את קורס טייס ועבר ליחידת בקרה). אזעקות החלו להישמע בשעה שתיים בצהריים באותו יום כיפור. פתחנו את הרדיו והטלוויזיה שהתחילו לשדר ואז הבנו שפרצה "מלחמת יום הכיפורים".

שלא כמו מלחמת ששת הימים, הפעם המצרים הפתיעו את ישראל ופתחו במלחמה. הרבה מאוד חיילים שלנו נהרגו בתעלת סואץ, במיוחד חיילים החטיבה הירושלמית. המלחמה התפשטה גם לעבר ירדן וסוריה. הקרבות היו קשים מאוד והייתה סכנה שהסורים יגיעו עד הכנרת, אבל למזלנו צה"ל הצליח להתארגן ובסופו של דבר ניצח את המלחמה.

הבגד, סבא של ניתאי היה בצבא במשך חצי שנה כמו הרבה חיילים אחרים בצה"ל ורק אחרי חצי שנה הוא שוחרר וחזר הביתה. אני הייתי בירושלים בבית הוריי כל אותו הזמן. שמענו על חיילים רבים שנהרגו בניהם חברים שאני הכרתי, שלמדו איתי בבית הספר וגם כמה בנים של חברים של הוריי נהרגו. העצב היה רב מאוד.

הזוית האישית

ניתאי: לי היה מאוד כיף להקשיב לסיפור של סבתא והיה לי מעניין ולמדתי דברים חדשים על סבתא ענת.

סבתא ענת: נהנתי מאוד לספר את הסיפור לנכד שלי ולמתעדת רבקה.