מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי, אני ילד אמצעי, יש לי שני אחים ואחות. אחי למד בבית ספר דתי, היה מחונן בספורט היה שחקן כדורגל והיה לו ביטחון עצמי גבוה מאוד. בגיל שנתיים עליתי לארץ והייתי מסתכל על ילדים שהולכים לגן ואני לא הלכתי לגן, בגלל שההורים שלי לא ידעו עדיין מה זה גן. בגיל 6 ישר התחלתי כיתה א׳ ולא ידעתי כלום בגלל שכולם למדו דברים בגן והכינו אותם לבית הספר ואני לא ידעתי. וכך התחלתי ברגל שמאל וכך היה עד כיתה ח׳. ההורים שלי היו פרימיטיביים, לא דאגו לי ולא הכינו אותי לדבר הזה שנקרא בית ספר. לא באתי מוכן כמו שאר הילדים שהיו בגנים  אפשר להגיד שאני גדלתי בכוח הנפשי שלי, הייתי ילד שקט וסגור.

בגיל 8-10 גרתי בלוד והיה שם פרדס עם באר עמוקה. חברים שלי היו יורדים לבאר ואני פחדתי לרדת. היינו לוקחים מהפרדס משמשים ותפוזים. בתיכון למדתי שנתיים באורט ולאחר מכן הלכתי לעבוד שנתיים במזכירות. לא אהבתי את העבודה הזאת. לאבא שלי הייתה מכולת והוא היה נוסע מלוד עד באר יעקב מחמש בבוקר עד תשע בערב. בשבתות הייתי הולך עם אבא שלי לבית כנסת. בגיל ההתבגרות עברתי דבר עצוב: שכנים שלי נפטרו והייתי מפחד בלילה כי חשבתי על הלוויות של אותם שכנים. אף פעם לא חגגו לי יום הולדת.

התגייסתי לצה"ל בתור אפסנאי. שירתתי בשלישות ברמת-גן. בזמן מלחמת ששת הימים גייסו אותי להנדסה קרבית, נסעתי לכרמה שבירדן במשאית בלי דלתות. בסביבות השעה שלוש בלילה המשאית התהפכה והייתי בלי הכרה שבוע ימים. בגלל המקרה עד היום יש לי פחד גבהים. במלחמה לא פחדתי, תמיד הייתי מקדימה והייתי בכותל בימים הראשונים שכבשו אותו. לאחר הצבא עבדתי בתור נהג ארבעה חודשים בתנובה ואחרי זה קניתי משאית והתחלתי להיות סוחר עצמאי של דברי מזון. סה"כ היה לא רע מבחינת משכורת וקניתי בית. נסעתי הרבה לחו"ל – לטורקיה ולבולגריה אבל עכשיו אני בקושי נוסע בגלל שאשתי חלתה ואני מטפל בה. יש לי בן אחד ושלושה נכדים הם באים לבקר פעם בחודש וחצי חודשיים.

לקובץ התיעוד המלא:

הזוית האישית

אלי מימון השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי שחר זגורי. התכנית נערכה בבית וגן דרכא, בת ים, התשע״ט.