מאגר סיפורי מורשת

סבתא מיזאלה, נולדה באיפראן (בערבית זבאיל) שבלוב, ועלתה לארץ בשנת 1950, בגיל 17. היא עלתה לארץ באונייה.

לפני שעלתה לארץ היא לא ידעה כלום על ארץ ישראל, רק שהיא הארץ של היהודים.

לא האמנתי שאזכה להגיע אליה. כשהודיעו לנו שאני ומשפחתי נגיע אליה מאוד שמחנו. זה היה חלום שהתגשם. רצינו מאוד לעלות מפני שזו הארץ שאנחנו שייכים אליה.

מדינת היהודים, ארץ הקודש.  אחי מאוד אהב את ארץ ישראל והיה מאוד מחובר אליה. כל פעם ששמע עליה הוא מאוד התרגש. כשהודיעו לנו שכל היהודים בכפר עולים לישראל הוא נדהם ולא האמין. הוא דאג שכל העניים שצריכים עזרה יעלו גם לישראל. הוא סידר להם דברים שהיו קשורים להפלגה כי היה לו מאוד חשוב שכל יהודי יעלה לארץ.

העלייה לארץ הייתה כרוכה בקשיים. רגע לפני העלייה אחי חלה במחלה קשה, "טיפוס", בגלל זה חגגנו את פסח בבית החולים. היה לו חום גבוה וכתוצאה מכך הוא נפטר, לכן כל המשפחה שלי הייתה עצובה והיה לנו קשה לעלות. קושי נוסף הוא שעלינו לאזור הנגב וכל הסביבה הייתה שממה כך שהיינו צריכים לעבד ולהחיות את השטח.

כשעלתה סבתי לארץ והתחתנה עם סבי, לא היו למשפחות שלהם כסף.  המדינה חילקה תלושים לעולים החדשים ולכל אחד הייתה קצבה שממנה יכלו לקנות מה שהם היו זקוקים לו. בתמונה ניתן לראות תלושים ללבוש שסבא וסבתא קיבלו כשהתחתנו.

הזוית האישית

שמחתי לשמוע את סיפורה של סבתי, על העלייה שלהם מלוב ועד כמה היה חשוב להם לעלות.