מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי אנגרס נולדתי בשנת 1953  במושב ביצרון. כשהייתי בכיתה ב' הגיע נחיל ארבה לארץ. זה התחיל כיום רגיל, הלכנו כרגיל לבית הספר, וכאשר חזרנו מהפסקת 10 לכיתות, המורה אמרה לנו שהיום זה לא יום רגיל, כי היום הגיע מכיוון מצרים נחיל ארבה לארץ ואנחנו צריכים לחזור הביתה כדי לעזור להורים שלנו. לא הבנו על מה היא חושבת ועל מה היא מדברת, אז ארזנו את התיקים, לקחנו את המעילים, פרצנו בשמחה החוצה כי נגמר יום הלימודים יותר מוקדם. בית הספר שלנו היה ממוקם בגן יבנה, וכל בוקר צעדנו לבית הספר, מביצרון לגן יבנה כ – 2 ק"מ ובחזרה. היינו חבורה של ילדים, כאשר התחלנו לצעוד בחזרה הביתה, ראינו מכיוון דרום ענן שחור שמתקרב לכיוון ביצרון. רצנו מבוהלים הביתה. כאשר הגענו אמרה אמא לי ולאחי, שהיום אנחנו לא אוכלים צהרים, היא מכינה לנו כריכים ואנחנו יוצאים מייד לשדה כי אנחנו חייבים לעזור להם להציל את השדות ואת המטעים. ציידה אותנו אמא שלי (טובה) בסירים, כפות גדולות, מערוך, ואמרה לנו ללכת בשדות בין כל הגידולים ולהקיש על הסירים עם הכפות ועם המערוך. מעשה זה יבריח את הארבה. אבא שלי הצטייד במפוח של עשן כדי להבריח את הארבה. התקרבנו אל השדות ועשינו רעש עם הסירים. הרגשנו ממש כמו חיילים במצעד שמתופפים בתופים. פתאום נגלה לפנינו מי זה אותו הארבה שכולם מדברים עליו: זה חגב באורך של אצבע, בצבע חום אדמדם,  שיושב על העלים ועל העשבים, ומתחיל לכרסם אותם במהירות רבה. זה היה אותו ענן שחור שראינו בשמיים. התיפוף שלנו בסירים הפחיד את החרקים והם לא ישבו על העלים והעשבים. כך הלכנו ותופפנו עד רדת החשכה. היינו כבר מותשים ועייפים, מכיוון שהלכנו 4 שעות בלי הפסקה. בשדות של השכנים ראיתי את כל החברים שלי מהמושב מתופפים על סירים בשדות שלהם וראיתי שאני לא היחידה. עם רדת החשכה עייפה ורעבה, נכנסתי הביתה. מהארבה נותרו מעט פריטים והנחיל המשיך במעופו למקומות אחרים. לא היה לי כוח לאכול למרות שהייתי מאוד רעבה וגם לא היה לי כוח להתרחץ . נשכבתי במיטה, ציירתי בדמיוני את צורתו של הארבה ונרדמתי …

הזוית האישית

סבתא ציפי: אני מאוד נהניתי מהחוויה עם הנכדה שלי. נגה: אני ממש התרגשתי לעבוד עם סבתא שלי, לשמוע על ילדותה וליצור איתה חוויות.