מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מכפר קטן ברומניה למשפחה בחיפה

סבא בנו רוזנברג ודניאל שרגר נכדו
בנו על טיל מצרי בסיני מלחמת יום הכיפורים
הסיפור של סבא בנו רוזנברג ומשפחתו

שמי בנו רוזנברג ואני סבא של דניאל שרגר מכיתה ו' 2 בבית הספר קריית-יערים ברמת השרון. נולדתי בתאריך 1.3.1938 בכפר קטן בשם מלין, ליד העיר פלטיצ'ן, בין ההרים במולדובה שברומניה. חיו בכפר הזה עוד 15 משפחות יהודיות.

בשנת 1940 ממשלת רומניה החליטה לגרש את כל היהודים מהאזור לעיר הקרובה פלטיצ'ן בתור גטו פתוח. שם התחילה ילדותי, יחד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 הממשל הרומני אסף את כל הגברים היהודים מעל לגיל 16 והכין אותם למחנות עבודה בפרובינציה בסרביה (שגבלה עם ברית המועצות). אבי ועוד שלושה מאחיו נשלחו למחנות עבודה לבניית כבישים לטובת הצבא הגרמני. כל אח גדול לקח איתו אח יותר קטן – אבא שלי אברום לקח את אחיו הרשקו איתו למחנות עבודה כדי לדאוג לו. אני ואימא נשארנו עם המשפחה שלה בגטו הפתוח. אמי נשלחה לעבודה בבית חולים וגם האחיות שלה. שלחו אותי לגן ילדים ונדרשתי ללבוש טלאי צהוב. כשהחזית הגרמנית התקרבה לעיר, גורשנו לעיר סוצ'אבה שבה חיינו כמעט עד סוף המלחמה. הקשר עם אבי נותק כמעט לגמרי – קיבלנו ממנו מכתב מדי כמה חודשים והיינו מודאגים ממצבם.

לקראת סוף המלחמה חזרנו לעיר פלטיצ'ן, וגם אבי חזר מהמחנה. בתאריך 23.8.1944 רומניה שוחררה מהגרמנים על ידי הצבא הרוסי והתחילה תקופה של חיים תחת השלטון הסובייטי.

בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי יהודי. למדנו לפעמים בבוקר ולפעמים אחרי הצהרים. בשנת 1948 לאחר המהפכה בחינוך של השלטון הקומוניסטי, נסגרו בתי הספר היהודיים ועברנו ללמוד בבית ספר ממלכתי. למדנו ביחד באותה כיתה עם ילדים מהשכונה והייתה לנו ילדות רגילה יחסית. שיחקנו הרבה כדורגל – הכדור היה עשוי מסמרטוטים אבל לאט לאט זה השתפר לגומי קשיח. היינו נפצעים בציפורניים של הרגליים כי היינו משחקים יחפים. אבי עבד בצרכניה עירונית ובהמשך ניהל מחסן מרכזי בקואופרטיב. בחופשים הייתי עוזר לו, החיים לא היו קלים אבל לא היה חסר לנו כלום.

סיימתי בית ספר תיכון בשנת 1955, בינתים בשנת 1953 אמי נפטרה ממחלה קשה ונשארנו אני ואבא. באותו זמן אח ואחות צעירים של אבא נרשמו ל'הכשרה' כדי להכין אותם לעליה לארץ ישראל. הם עלו עם אחת האוניות לישראל אך לא נתנו להם להיכנס והורידו אותם בקפריסין. הם חיו שם במחנה מעפילים עד שבסוף עלו לארץ.

סיימתי לימודי רפואה בעיר יאשי בשנת 1961, ובאותה תקופה כל רופא היה צריך ללכת לעבוד שלוש שנים בכפר. הייתי רופא במרפאה אזורית במשך שנתיים וחצי ואחר כך ניהלתי בית חולים כפרי קטן למשך עוד שנה. בשנים האלו למדתי והתנסיתי בהרבה מאד דברים שעזרו לי בעתיד המקצועי שלי.

בסוף שנת 1965 סיימתי את החובות שלי בתור רופא צעיר והתחלתי את ההתמחות בהרדמה ובטיפול נמרץ בבית חולים גדול בבוקרשט. זה היה מקצוע חדשני באותה תקופה.

בזמן מלחמת ששת הימים בישראל, כל ערב הייתי מאזין לתכניות בתחנות "קול ישראל" ו"קול אירופה" ברדיו, שבהן שידרו קריאות לרופאים מתנדבים בתחומים אורטופדיה, כירורגיה והרדמה וטיפול נמרץ בישראל. רציתי מאד לבוא לישראל ולעזור אבל השלטון הרומני לא אישר לנו לצאת לישראל. בזמן ההתמחות שלי בבוקרשט היכרתי בחורה צעירה ויפה בשם לני (הלן) עם עיניים כחולות מהעיר פוקשן שלמדה הנדסה כימית בטכניון של בוקרשט. התיידדנו, ובשנת 1970 התחתנו בחתונה בבית הכנסת הגדול בבוקרשט.

בנו ולני בחתונתם

תמונה 1

בשנת 10.2.1971 עלינו לישראל יחד עם אבי ואשתו אחרי מאמצים לא קלים. נאלצנו לוותר על האזרחות הרומנית שלנו ועל כל הרכוש שלנו ולשלם כופר לממשלת רומניה. הגענו לאולפן בנצרת והתחלתי את עבודתי בבית החולים "רמב"ם" בחיפה כרופא מומחה. ב-1986 מוניתי למנהל המחלקה וב-2003 פרשתי לגימלאות אבל המשכתי לעבוד שם במשרה חלקית עד היום.

בנו בצעירותו

תמונה 2

בפברואר 1972 התגייסתי לצה"ל, הייתי צריך להשלים שלושה חודשים של שירות צבאי אותם עשיתי במוצב הר החרמון כרופא צבאי. פגשתי שם אנשים נהדרים מפלוגת מילואים מקיבוץ בית אלפא.

ביום 3 לאוקטובר 1973 נולדה לנו הבת הראשונה מירב ושלושה ימים אחרי כן, ב-6 לאוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני קיבלתי צו 8 וגוייסתי לגדוד שנשלח לסיני. אשתי נשארה לבד עם תינוקת בת שלושה ימים. כשהיו אזעקות, השכנה מהדירה הצמודה היתה נכנסת לבית ולוקחת את מירב למקלט התת-קרקעי ואשתי היתה עוזרת להורים המבוגרים שלה לרדת למקלט.

בסיני טיפלנו בחיילים הפצועים מהקרבות שהתנהלו בתעלת סואץ ובחווה הסינית. כתבתי למירב וללני גלויה כל יום ולפעמים גם קיבלתי מהן גלויות מהבית שבהם לני סיפרה לי על מירב התינוקת. בחג סוכות הגעתי לבית כנסת בפאיד שבסיני שבו בירכתי את שמה של מירב התינוקת. חזרתי רק בסוף אוקטובר הביתה ליומיים חופשה, ואז שוב לסיני. הייתי שם עד סוף דצמבר 1973.

בהמשך נולדו לנו עוד שני ילדים- ערן ומורן. לני אשתי עבדה גם היא בבית החולים רמב"ם כביוכימאית במעבדת טיפול נמרץ. גם במבצע שלום הגליל הייתי חלק מצוות של רופאים שהקימו בית חולים שדה בצפון לבנון בדמור שליד ביירות, ואחר כך בצידון.

בדצמבר בשנת 2006 נולד לנו הנכד הראשון – אורי, ובינואר 2009 נולד הנכד השני – דניאל, שהפך גם הוא להיות אוהד שרוף של מכבי חיפה ואוהב לבוא איתי ועם הדודים שלו למשחקי כדורגל של הקבוצה.

באוגוסט 2019 אשתי לני, סבתא של דניאל, הלכה לעולמה לאחר שנלחמה במחלה ממארת במשך 26 שנים. יהי זיכרה ברוך.

משפחת רוזנברג

תמונה 3

הזוית האישית

דניאל: למדתי הרבה על המורשת של המשפחה, על החיים של סבא בילדות ברומניה, על העלייה שלו לארץ ועל התרומה הרבה שלו למדינה ומאד נהנתי מהעבודה המשותפת איתו. אני רוצה לאחל לסבא: שתחיה עד 120, שתמיד תהיה בריא ושנראה ביחד את מכבי חיפה לוקחת אליפות.

סבא: שמחתי לראות שלנכדים היתה סבלנות להקשיב לסבים ולסבתות ולהתעניין בסיפורים שלהם. לי היה כיף לעבוד עם דניאל. אני רוצה לאחל לדניאל: שימשיך להיות תלמיד טוב וילד מקסים ואוהד מספר אחת של מכבי חיפה.

מילון

"לסה קופילו אנפאצ'ה" LASE COPILU ENPACHE
תעזוב את הילד בשקט ברומנית. גם אימא שלי היתה אומרת את זה לסבא וסבתא שלה.

ציטוטים

”יאללה חיפה והירוק עולה - זה המשפט שסבא שלי אומר במשחקים של מכבי חיפה שאני מאד אוהב ללכת איתו אליהם“

הקשר הרב דורי