מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי חנה רות אבני, חנה – על שם שתי הסבתות שלי מצד האבא ומצד האימא, ורות – כי במקום שבו גרנו היו הרבה בנות ששמן חנה, ואבי רצה שאהיה מיוחדת מכולן והשם חנה רות הצטלצל לו הכי יפה, ביום יום קוראים לי רותי.

נולדתי בכפר פינס, כפר קטן ליד חדרה, בשנת תשט"ו, להוריי צבי ושולמית כהן, גרנו בבית קטן עם  שניים וחצי חדרי שינה, היינו  חמישה ילדים, יחזקאל – חזי, נחמיה – חמי, נאווה, אני, ושמואל – שמוליק. בבית שלנו לא היו שירותים בתוך הבית אלא בחוץ, לא הייתה לנו מכונת כביסה, היינו מכבסים ביד ומרתיחים את המים על פרימוס, משפשפים, ושוטפים ביד, מקרר היה לנו עם קוביות קרח, וכל יום – יומיים היה עובר איש עם סוס ועגלה ומוכר "בלוקים" של קרח, היינו משתמשים בקרח עד שאחרי יום- יומיים הוא היה נמס והיינו קונים חדש.

היו לנו שלוש פרות, אימא שלי הייתה מכינה חלב וגבינה לבד, כשהייתי בגיל חמש הוריי מכרי אותם. היו  לנו גם לולים של תרנגולות. כלי התחבורה השימושי ביותר שלנו היה הסוס והעגלה. אתו נסענו  להביא את האוכל  לתרנגולים או להעביר את הביצים. היה לנו גם פרדס תפוזים, הייתי רוכבת לבד על החמור, ילדה בת שמונה, עד לקצה השני של  הכפר ובמשך שעתיים תמימות השקיתי 300 עצים.

בית הוריי   

בכפר, לא הייתה לנו מרפאה של "קופת חולים", הייתה לנו רק מרפאה קטנטנה ואם היינו צריכים רופא של ממש, היינו נוסעים לחדרה או לעפולה, ששם היה בית רפואה. הייתה לנו מכולת קטנה שם קנינו את המצרכים הבסיסיים, כמו סוכר, חלב, קמח ושמן.. את הפירות והירקות קנינו  מהרוכלים שהיו מגיעים  ומציעים  את תוצרתם. בכל עונה היינו אוכלים בעיקר את מה שהיה באותה עונה.. בבית שלנו לא היו ממתקים, היה אוכל מספיק אבל בצמצום, אימי ע"ה הייתה אופה הרבה עוגות ועוגיות, הכל היה מאפה בית. לא קנינו בחנות  אף פעם עוגות ומאפים. ממתק כמו שוקולד או ופל מצופה, היינו מקבלים בסוף ארוחת הבוקר (חלבית) בשבת, מכאן התחיל אצלנו בבית המושג "ממתק שבת", שקיים עד היום במשפחתנו. אהבתי מאוד את עוגות השמרים של אמא שלי, אהבתי גם אורז עם חלב, וקקאו וסוכר עליו, אהבתי גם סוגי תבשילים שונים מתפוחי אדמה, ואת העור של העוף! היה לנו בית כנסת בכפר, שהיינו קשורים אליו מאוד. הקפדנו ללכת לבית הכנסת בכל שבת וחג. סמוך לבית הכנסת היה אולם אירועים שנקרא" בית העם". הים, ים התיכון, היה יחסית קרוב אלינו ובקיץ היינו נוסעים במשאית פעמיים בשבוע לים, לא היו "קייטנות" או "נסיעות", וזה כל מה שהיינו עושים בחופש!

בית הספר

בכפר היינו מעט ילדים בכל כתה, בכיתה שלי היינו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן אחד ולכן למדנו בכיתות מצורפות. הייתה אחווה מאוד גדולה בין תלמידי ביה"ס. לבית הספר בכפר הגענו ברגל, בימות  קיץ החמים וגם כאשר היו גשמים חזקים., באותה תקופה לא היו כבישים במושב ולא היה קל ללכת בגשם. התעטפנו במעיל גשם ובמגפיים פשוטות של רפתנים  וכמובן שלא היו לנו מטריות.

שיחקנו כולם עם כולם, שיחקנו חבל וגומי וכל מיני משחקים שמשחקים גם היום, אחר הצהריים היינו מתקבצים ליד בית הכנסת ומשחקים. שיחקנו גם בכדורגל, אני הייתי שוערת מצוינת. הרבה מההווי החברתי אחר הצהריים היה סביב "תנועת הנוער" "בני עקיבא", אהבנו את הפעילויות שעשו לנו. כך שבאופן טבעי, כשהייתי בתיכון, הדרכתי בתנועה ואחר כך הייתי מרכזת בסניף. בביה"ס שלנו לא היו עונשים, ואני לא זוכרת שקראו למנהל והיה קשר טוב בין המורים לילדים,

הכול השתנה במלחמת ששת הימים, הייתי אז בת 10, בסוף כיתה ה'.  אחרי המלחמה, סגרו את בתי הספר ביישובים הקטנים, והתחלנו ללמוד בחדרה, התחלנו לנסוע  באוטובוס של המועצה, וזו הייתה חוויה חדשה. כי מי שאיחר את האוטובוס, לא יכול היה להגיע באותו יום לבית הספר. גם הבוקר שלנו השתנה, כשלמדנו בכפר היינו הולכים בבוקר ללול לקחת ביצים, לארוחת הבוקר שלפני הלימודים. אולם מאז שלמדנו בחדרה לא הספקנו לאכול בבית את ארוחת הבוקר. בחדרה, הייתה לנו הפסקת אוכל עם משהו חם. גם האווירה קצת השתנתה בין הילדים לכפר, פתאום  הכרנו ילדים חדשים, ולפעמים גם נשארנו לישון בחדרה, פשוט חיים חדשים! בחדרה, המשמעת הייתה מאוד קשוחה, במיוחד בכיתות הגבוהות, המורה שלנו היה מרביץ לנו עם סרגל על הידיים, ממש על כל דבר!

המקצוע שמאוד אהבתי היה חשבון, המורה שלנו היה אמנון אריה, בנו הוא בעלה של מנהלת בית הספר של נכדותיי. מקצוע נוסף שאהבתי: במיוחד היה שעור מלאכה- תפירה, רקמה, וסריגה, ממש אהבתי את המורה שלימדה אותנו את המקצוע הזה, היא הייתה כל- כך סבלנית. אחר כך המשכתי לתפור לי ולבנותיי הגדולות, ולבסוף הפסקתי. את מלאכת הסריגה אני ממשיכה עד היום. היו לנו המון מסיבות, כל יום הולדת חגגנו בכיתה, טיולים לא היו הרבה, אבל היו הרבה שיעורי שמש.

ההתקרבות לחב"ד

כשהייתי ילדה, עשיתי עבודה על ר' שניאור זלמן מליאדי, הייתה זו עבודה בהיסטוריה, בתקופה זו  עדיין  לא הייתי קשורה לחב"ד. כשבגרתי למדתי בבית ספר לאחיות, "שערי צדק" בירושלים, ואחותי הייתה גרה ביישוב "מבוא חורון".  שהיה  אז ישוב צעיר. בישוב זה גר גם סבא אלישע, בעלי בעתיד, שהגיע לחזק ולעזור לישוב. אני הגעתי לשם כדי לבקר את אחותי וכך הכרנו. הוא סיפר לי, שהוא צאצא של האדמו"ר הזקן, כענף למשפחת סלונים מילדי הרבנית מנוחה רחל, בתו של האדמו"ר האמצעי. וביקש ממני, שבעז"ה נבנה את ביתנו על פי דרך חב"ד. שנינו, סבא ואני, גדלנו במושבים של "דתיים לאומיים" ורק אחרי החתונה, סבא הרגיש שהוא יכול לבנות את ביתו כמו שהוא רוצה, בדרך החסידות. לאט לאט למדנו את מנהגי חב"ד ויישמנו אותם בחיינו. כדי להתחזק יותר עברנו בשנת תשמ"ב לגור בצפת בקריית חב"ד לתקופה של חצי שנה., שם ספגנו מהאווירה של חיים כל היום על פי  רצון הרבי, השתתפנו במבצעי הרבי, ובמיוחד אני וחברה מהקריה, יצאנו למבצע "אות בספר תורה", שהרבי הכריז כשנה לפני כן.

בשנת תשמ"ג לקראת חג הפסח חזרנו למשק. עכשיו הרגשנו שאנחנו שלוחים והתחלנו פעילות עם ילדים, "מסיבות שבת" – פסוקים, שממשיכים עד היום בכל שבת קרוב לשלושים וחמש שנה, וכן שיעורי תניא למבוגרים, והתוועדויות.

בשנת תשמ"ד, התלבטנו אם להישאר ביישוב או לעבור לקריה חסידית, שאלנו את הרבי מה לעשות, והוא ענה לנו "להישאר במקומם לעת עתה". תשובה זאת נתנה לנו כוח להגביר את הפעילות כשליחים ביישוב.

מצגת הקשר הרב דורי של רותי אבני

הזוית האישית

חנה רות: ב"ה זכינו, שכל הילדים שלנו למדו מהתיכון והישיבה במוסדות חב"ד וכולם ממשיכים את הדרך, והיום חמישה מילדיי הם שליחים בארץ.