מאגר סיפורי מורשת

סבתי עליזה בנימין, נולדה בכורדיסטן, חבל ארץ בעיראק.

סבתי זוכרת שלאחר שהייתה חוזרת מבית הספר, מורה כורדי היה מגיע לביתם ומלמד אותם תורה.

הבית בכורדיסטן

סבתי סיפרה לי שהיה להם  בית מחמר ועץ. אביה של סבתי בנה את הבית. הוא בנה חדר שינה גדול, סלון, שירותים ומרפסת.

סבתי גדלה בעיר סלאמניה שבבגדד. בעיר נתנו ליהודים לקיים את החגים כסדרם . סבתי מספרת שהחגים היו דבר לא נורמאלי ! ההכנות לקראת ראש השנה וחג הפסח החלו שבועות רבים לפני מועד החג. היא מספרת שלפני כל חג, ובמיוחד פסח, כל בני המשפחה עזרו לנקות את הבית. שבוע לפני החג כבר אכלו חמץ רק מחוץ לבית, והיה עליהם לנער את עצמם היטב לפני כניסתם לבית . כל בני הבית עזרו לסדר אותו, וכולם התרגשו והתלבשו בבגדי חג והבית היה מלא בריחות טובים . היא סיפרה שכאשר הגיעו ארצה החגים נשארו כמו שחגגו בעירק, אך עדיין הרגישו במחסור שהיה באוכל. ההתרגשות על פניה נשארה כפי שהייתה ילדה צעירה בעירק .

העלייה לארץ ישראל

בשנים 1950 – 1951 פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל, ובכך אפשרה עלייה לגאלית של יהודים. המבצע להעלאת כל הקהילה היהודית נקרא מבצע " עזרא ונחמיה " ( או מבצע בבל ) . מבצע זה נמשך על פני יותר משנה וחצי. הטיסה האחרונה יצאה מבגדד במחצית השנייה של המבצע. סבתי ובני משפחתה עלו בטיסה האחרונה מבגדד לארץ ישראל. על מנת לעלות לארץ ישראל התארגנו סבתי ובני משפחתה במקום מגוריה, שם התבצע רישום עלייה, המתנה לדרכון, ותשלום לשלטונות עיראק, בעבור כל אחד מבני המשפחה. מכיוון שממשלת עיראק אפשרה את העלייה בתנאי שהיהודים יוותרו על אזרחותם, על רכושם, ועל זכותם לחזור למדינה בעתיד, נאלצה משפחתה של סבתי לוותר על כל רכושה, ולעלות לארץ ישראל חסרי כל. מדינת ישראל ותנועות מחאה ציוניות בעיראק, לקחו חלק במבצע העלאת הקהילה היהודית ארצה . אחיו של סבי היה פעיל באחד מאותם ארגוני מחאה ציוניים, ובשל פעילותו הוא נתפס והיה אסיר ציון.

סבתי עלתה ארצה בטיסה ישירה, וכילדה בת 11 היא זוכרת שהטיסה הייתה ארוכה מאוד. במטוס השתררה דממה מוחלטת, שנבעה מפחד ומציפייה להגיע לארץ המובטחת. המחשבות שליוו אותה במהלך הטיסה היו על חברותיה שנשארו בעיראק, איך הם יסתדרו בארץ, שהרי הם איבדו את כל רכושם והגיעו ללא שום אמצעים. כיצד היישוב שהיה כבר קיים בארץ יקלוט אותם ויתייחס אליהם, כיצד תדבר עם האנשים המתגוררים בארץ שאת שפתם לא ידעה.

סבתי ובני משפחתה הועלו למשאיות והועברו למחנה קליטה בעתלית אשר נקרא "שער העלייה". כעבור חודש ימים הם הועברו באמצעות משאיות למעברת יוקנעם , שם הם שוכנו בשני צריפים. התנאים החדשים איתם נאלצה להתמודד לא היו פשוטים.  למרות זאת, היא שמחה והייתה מלאת גאווה, שהיא נמצאת בארץ שדמיינה וציפתה לראותה במציאות, ארץ ישראל. הצריפים בהם השתכנו היו ישנים מאוד. התנאים לא היו פשוטים, היא ואחיה ישנו במיטות ברזל עם מזרני קש. על מנת לקבל אוכל נתנו למשפחתה תלושים עפ"י גודל המשפחה. תקופה זו הוגדרה מאוחר יותר כ"תקופת הצנע " . לכן סבתי הבינה מהר מאוד, שעל מנת שלה ולאחיה יהיה מה לאכול, היא תצטרך לעזור בפרנסת הבית. היא עבדה בקטיף מלונים, קטיף אבטיחים ואף בקטיף בוטנים. את הכסף שהרוויחה, היא דאגה להעביר להוריה, על מנת שייקנו אוכל ובגדים לאחיה. העזרה בפרנסת הבית בגיל כה צעיר, מנעה ממנה ללכת למסגרת חינוכית ולכן את השפה העברית רכשה מהסובבים אותה . בשלב קצת יותר מאוחר, על מנת לרכוש מקצוע היא יצאה לקורס תפירה. סבתי ובני משפחתה, שהו במעברת יוקנעם עד שנת 1957 פרק זמן של כשש שנים . לאחר שש שנים במעברת יוקנעם, המשפחה רכשה בית עם גינה ועצי פרי, במושבה כרכור שם החלה סבתי לעבוד בבית אבות עם אנשים קשישים .

הזוית האישית

סהר: מאוד נהניתי מהעבודה בתוכנית "הקשר הרב דורי". למדתי הרבה על סבתי מהעבודה. על הדרך לארץ, על החיים בכורדיסטן, והמעבר לארץ. סבתי נפטרה ב-יא' באייר תש"פ, יום שלישי, 5 במאי 2020. את העבודה עשיתי לבד בעזרת מידע שקיבלתי מבני המשפחה. אני מקדישה לסבתי את העבודה ומקווה שטוב לה שם למעלה. אני אוהבת אותה מלא ומתגעגעת.