מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי נולדה בשנת  1943 בעיר טריפולי שבלוב, היא הבת הקטנה מבין ארבע אחיות ושני אחים. המשפחה חיה בבית אחד עם עוד שני דודים. סבתי מספרת: "לא היה לנו הרבה כסף…אבל הייתה אהבה גדולה וכולנו חלמנו שיום אחד נעלה לארץ ישראל". סבתא למדה בבית הספר האיטלקי בלוב יחד עם עוד ילדים יהודים ביניהם היה לילו (אליהו) השכן שלה, יחד הם היו הולכים לבית הספר בבוקר, משחקים בקלאס ומחבואים ולילו תמיד היה מגלה לה איפה כולם מתחבאים, הם היו חברים טובים.

בשכונה של סבתא חיו יחד ערבים ויהודים, מדי פעם היו הערבים מקניטים אותם ורבים איתם אבל בסך הכל הם חיו בשכנות טובה.עד שהתחילה המלחמה. אז השכנים היו הרבה יותר תוקפניים ואלימים ואפילו החלו לרצוח ולהכות יהודים. "ידענו שאנחנו חייבים לברוח ואני חשבתי שהדבר הכי טוב לעשות הוא לעלות לארץ ישראל…" לילה אחד, בשנת 1948, אמא של סבתא ארגנה את כולם, הם ארזו מזוודה אחת לכולם, נפרדו מביתם ועלו לאונייה "גלילה" במטרה לעלות ארצה.

"מאוד פחדתי…לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה עומד לקרות…פחדתי על אמא שלי ועל אחים שלי…" באונייה סבתא פגשה את החבר שלה, לילו, "הוא עמד בסוף האונייה…גם הוא פחד…הוא היה עם המשפחה שלו וכשראה אותי התיישב לידי…"

באחד הלילות התעוררה סבתא לקריאות רב החובל שקורא לכולם ללבוש את אפודות ההצלה כי משהו לא תקין בספינה ויש חשש לטביעה "ממש פחדתי…החזקתי חזק ביד של אמא וביד של אחותי הגדולה, דאגתי לכל האנשים בספינה…היו שם תינוקות קטנים ואנשים מבוגרים ואני חשבתי לעצמי שלא מגיע להם למות עכשיו על הספינה…בדרך לישראל…" בסופו של דבר התקלה תוקנה וכולם המשיכו בהפלגה לכיוון ארץ ישראל.

אחרי כמה ימים האונייה עגנה בנמל חיפה וסוף סוף הם הגיעו לארץ ישראל. "ירדנו מהאונייה שמחים ונרגשים, סוף סוף הגענו לארץ שלנו, הארץ של היהודים שעליה חלמנו אלפיים שנה…" בהתחלה סבתא שלי התגוררה במחנה עולים, "שער העלייה"  אחר כך המשפחה הועברה למחנה עולים בראש פינה ורק בסוף הם הגיעו למעברת חוטר בבאר יעקב.

סבתא אומרת שהמעברים היו לה קלים כי לא רק שהיא עברה ביחד עם המשפחה שלה אלא גם עם המשפחה של לילו החבר הטוב שלה מלוב. במעברה סבתא חוותה אירוע לא ממש נעים כשבאחד הלילות הצריף בו גרו עלה באש והם היו בתוכו. למזלם הם הצליחו לברוח…לא קרה לסבתא שום דבר אבל אמא שלה נכוותה והבית נשרף כליל על כל תכולתו, כתוצאה מכך הם נאלצו לגור בביתו של אח של סבתא שלי.

החיים במעברה לא היו פשוטים, הם ישנו כולם בחדר אחד ולא היה להם הרבה כסף והם חיו בצמצום רב, אבל הם לא בחלו בעבודה קשה ופרנסו את עצמם. סבתא יצאה לעבוד מגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה, היא הייתה עובדת כמטפלת בילדיו של רב הישוב הרב יעקובזון, היום אחד מילדיו מכהן כרב הישוב בבאר יעקב.

למרות הקשיים הם חיו חיים מלאי אושר ואהבה ולימים סבתו של לילו ניגשה לאמא של סבתא וביקשה את ידה של סבתא, היא הבחינה בקשר המיוחד שהיה בין סבתא ללילו עוד כשהיו בלוב וחשבה שנכון יהיה לחתן אותם… האמת שגם סבא לילו (כן…בסופו של דבר הם התחתנו…) היה מאוהב בסבתא ולא היה מוכן שאף בחור יתקרב אליה.

בשנת 1960 סבא לילו וסבתא מזל התחתנו הם קבעו את ביתם במושבת באר יעקב, נולדו להם שבעה ילדים, כשאמא שלי היא השישית במשפחה.

לאחר שסבתא התחתנה עם סבא החיים הפכו להיות פשוטים יותר ומאירי פנים. משפחתו של סבא הייתה מבוססת כלכלית מה שעזר מאוד לרווחתה של סבתא ושל משפחתה. "מאז החלטתי שאת מה שאני חוויתי כילדה למשפחה דלת אמצעים לא אתן לאף אחד אחר בסביבתי לחוות וכל מי שיושיט לי יד בבקשה לעזרה יקבל אותה ממני גם אם אוותר על חלקי, בטריפוליטאית אומרים: "לי יעתק יידו , עתהו" מי שמושיט לך יד… תתן לו."

מאז ועד היום סבתא שלי מקפידה על צדקה ומתן בסתר ובכל הזדמנות נותנת ומעניקה לחלשים ומעוטי היכולת

סבתא דואגת ללכד את המשפחה ובחגים ושבתות כולם יושבים יחד לארוחה משותפת, וגם אני בכל צהריים זוכה לארוחה חמה ומנחמת בבית של סבתא ונהנית כמו כולם לאכול את הקוסקוס המפורסם של סבתא מדי שבת. סבתי ידועה ביכולות בישולי העדה וה"סמל המסחרי" שלה היא עוגת הספרא – עוגת הסולת המפורסמת שסבתא שלי תמיד מתנדבת להכין בכל אירוע גם אם הוא שמח (חתונה, שבת חתן, הילולה) או עצוב (אבל, אזכרה)

הזוית האישית

שילת: סבתא תמיד זוכרת את החלשים ומעניקה להם תמיד ובכל מצב בלי לחקור ולשאול שאלות ובכך היא מהווה עבורי מודל לחיקוי. היה מאד כיף במשימות הקשר הרב דורי והייתי רוצה לאחל לסבתי המון בריאות ושתמשיך להיות הסבתא הכי טובה בעולם