מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא משה דוד גולדוסר.

השמות הפרטיים הם כשמות הפרטיים של סבי. שם המשפחה, גולדוסר, בתרגום לעברית הוא "מי זהב". השם "מי זהב" נזכר בספר בראשית בפרק המתאר את שושלת בני עשיו.

נולדתי בתל אביב, בתאריך 193537. התאריך העברי הוא ב' אדר ב' תרצ'ה (לפי התאריך העברי צריך לחגוג לי את הימי ההולדת אחת לשלוש שנים, חחח…). נולדתי בבית החולים פרוינד שהיה נמצא בתחילת רחוב גרוזנברג בתל אביב (המבנה לא קיים כיום). אני הייתי הבן הצעיר במשפחה (היינו 3 אחים ואחות ורק אני נותרתי כיום). שני אחיי נפטרו, אברהם נפטר לפני 3 שנים, מרדכי נפטר בשנת 1964. אחותי צילה נפטרה לפני כ – 12 שנים.

אבי ז"ל עלה ארצה מפולניה בשנת 1924. הוא עלה ארצה לאחר שהבית שבו גר בוורשה ובו היה גם בית המסחר שלו, התמוטט. הוא ראה בזה אות משמיים שצריך לעזוב את פולין ולעבור לפלסטינה, וכך עשה.

אברהם היה בוגר בית הספר גאולה בתל אביב (ממש מעבר לגדר של ביתנו), חבר במחתרת "ההגנה". הוא הביא אניית מעפילים ארצה. (לאוניה קראו "אסימי"). היה קצין בצה"ל, ולאחר שחרורו נהיה תעשיין והקים מספר מפעלים. צילה הייתה בוגרת בית הספר גאולה. הייתה מתנדבת במד"א והייתה פסנתרנית מחוננת.

בשנת 1957 נשאתי לאישה את נורית. נורית הייתה האם של נועם ושל שרה (שרי כפי שכינו אותה). נורית הייתה מרכז המשפחה ואם מסורה לילדיה. נורית סייעה להקים את בית הספר למוזיקה באשדוד (שם גרנו אחרי הנישואין). נורית הייתה מזכירת בית הספר עד לפטירתה בשנת 1990 ממחלה קשה. סבתא נורית לא זכתה להכיר אף אחד מנכדיה.

בשנת 1992 נשאתי לאישה את מוניק (ניצולת שואה) ואנחנו נשואים כבר 24 שנים. מוניק עלתה ארצה מארצות הברית (שם משפחתה גרה אחרי מלחמת העולם ה-2). בזמן המלחמה הוריה היו מנהלי בית יתומים וכאשר קיבלו התראה שהגרמנים באים לקחת אותם, הוריה ברחו עם היתומים לשוויצריה. מוניק הייתה קצינה במשטרת ישראל במשך כ-16 שנים. למוניק היו 3 ילדים. הבן יונתן נפטר בארצות הברית ושתי הבנות פולי וסופיה נישאו בארץ ויש להן ביחד 7 ילדים (נכדים בשבילי).

חלק משירותי הצבאי עשיתי כמדריך בגדנ"ע (גדודי הנוער). אני הדרכתי נערים שעלו לאחרונה ארצה וגרו עם הוריהם במעברות (פרדסיה למשל). לאחר מכן נשלחתי לקורס קצינים שהתקיים אז במחנה 80 (פרדס חנה). מקורס הקצינים נחרטו בזיכרוני מסלול המכשולים אותו היינו, הצוערים, חייבים לעבור כל פעם שחזרנו מאימון לבסיס. כמו כן אני זוכר את מסע הניווט שעשינו במהלך הקורס ואת ריצת הגמר בחגור מלא ונשק לקראת סיום הקורס (15 ק"מ בשדות מסביב לבסיס).

בשנת 1950 לערך היה חורף קשה והרבה מאוד גשם. המעברות שהיו פזורות ברחבי בארץ הוצפו במים שלא נספגו באדמה. תנאי החיים של תושבי המעברות נהיו בלתי נסבלים. המוסדות החליטו שמשפחות ותיקות "יאמצו" לתקופה מוגבלת ילדי מעברות שיחיו עם המשפחות הוותיקות וילכו עם הילדים שלהם לבתי ספר "עד יעבור זעם". ההורים שלי אימצו ילד שבא ממעברת פרדסיה ושמו היה יוסי( אינני זוכר את שם משפחתו). יוסי בא בלי שום ציוד אישי פרט לבגדים הבלויים שהיו על גופו. אנחנו רכשנו עבורו ביגוד חדש ואת כל הציוד המקובל אז לילדים בגילו. אני שימשתי כחונך שלו לתקופה שהוא שהה אצלנו. הוא נלווה אלי לבית הספר, לפגישות ומשחקים עם חברים, ישן איתי בחדר שלי ובכלל הוא היה צמוד אלי במשך כל התקופה. החורף הסתיים, הגשמים פסקו והאדמה התייבשה והגיע היום שהוא היה אמור לחזור למשפחתו במעברה. הגענו איתו לתחנת האוטובוס, שהייתה מקום הכינוס לכל הילדים שחזרו למעברה, מצוידים בכל "הרכוש" שצבר בתקופת שהייתו אצלנו ויוסי סירב לעלות לאוטובוס והיה דרוש מאמץ רציני מצד המדריכים על מנת לשכנעו לחזור למשפחתו.

לאחר השירות הצבאי התחלתי ללמוד הנדסה כימית בטכניון בחיפה. לאחר סיום הלימודים בשנת 1958 התחלתי לעבוד כמנהל יצור במפעל אוקסידון שהיה שייך למשפחה. במפעל ייצרו מי חמצן וסודיום פרבורט (שימש בשעתו כתוסף לאבקות כביסה). בשנת 1963 פרשתי והתחלתי לעבוד בחברת סיבים כימים ישראלים שהקימה את מפעלה באשדוד. יצאתי להשתלמות בצפון אירלנד למשך כ- 10 חודשים שלאחריהם חזרתי ארצה והצטרפתי לצוות שעסק בהקמת המפעל. המפעל החל ביצור סיבי אקרילן בשנת 1964. הסיבים שמשו כחומר גלם לתעשיית הטקסטיל. ולייצור פרטי לבוש שונים, שמיכות וכד'. המוצרים היו כל כך נפוצים בשוק עד שאפילו לאחר סגירת המפעל עדיין השם אקרילן היה ידוע בשוק כסמל לאיכות טובה, ומוצרים שסומנו בתוית אקרילן המשיכו להיות מבוקשים בשוק.

בשנת 1970 הצטרפתי לחברת מעבדות טרבנול באשדוד כמנהל המפעל. החברה ייצרה ציוד רפואי מתקדם (מערכות לעירוי נוזלים ודם, נוזלים לעירוי ומערכות לסינון דם בתהליכי דיאליזה). בזמן מלחמת יום כיפור שימשתי כמפקד המפעל לשעת חירום ועבדנו באופן רצוף לספק לצה"ל את הציוד הנדרש. בשנת 1987 הקמתי בשותפות עם אחי אברהם ואחרים את מפעל אבגול באיזור תעשייה ליד אריאל. המפעל ייצר בדים לא ארוגים מפוליפרופילן, אשר שימשו כחומרי גלם וחומרי עזר בתעשיות חיתולים, תיקים, חקלאות ועוד. בשנת 2004 פרשתי לגמלאות. בשנת 2009 עברתי לגור ביחד עם מוניק אישתי לדיור מוגן "פרוטיאה בכפר" שליד נתניה.

בשנת 2001 הייתי במפעל אבגול בארה"ב ופגשנו לקוחות. לפתע נכנסה המזכירה לחדר הישיבות ונשאה איתה רדיו שממנו שמענו על אירוע בניו יורק שבו מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. שלחנו מהר עובד מפעל העירה לקנות מכשיר טלוויזיה על מנת לראות מה קורה. לתדהמתנו אכן ראינו מגדל אחד שעולה ממנו להבה ועשן ומטוס שטס לעבר המגדל השני, נכנס בו ועלתה ממנו להבה גדולה מאוד. כמובן שהפסקנו את הישיבה והמשכנו להסתכל בטלוויזיה ולתדהמתנו ראינו את שני המגדלים קורסים, ואנשים שלידם בורחים ממקום האירוע. באותה עת מוניק אישתי הייתה בטיול בקרואטיה, ולא הצלחתי ליצור איתה קשר. מאוחר יותר היא סיפרה לי שהיא ראתה במקרה את האירוע בניו יורק בטלוויזיה מקומית ומאחר והיא לא הבינה את השפה היא חשבה שהיא רואה סרט. זה היה כל כך דמיוני!

אני נשארתי בארה"ב שלושה ימים נוספים מאחר והשלטונות אסרו על קיום טיסות. לאחר שלושה ימים הצלחתי לעלות על טיסה ולחזור ארצה. הזיכרון מהאירוע נשאר חרוט בזיכרוני כאילו התרחש רק אתמול.

הזוית האישית

גלעד: מאוד נהניתי לכתוב את הסיפור ולדעת יותר על עברו של סבא שלי.

משה דוד: נהניתי מאוד לשבת עם הנכד שלי ולספר לו סיפורים אישיים מהעבר שלי ולהיווכח שסיפורים אישיים מהעבר שלי מעניינים אותו.