מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מי היה מאמין

משפחתנו המורחבת
בילדותי עם הורי
סיפורה של סבתא שושי גרינשפן

שמי שושי גרינשפן, אני משתתפת עם נכדתי בתכנית הקשר הרב דורי ולה סיפרתי את קורות משפחתנו:

הורי

הסיפור שלנו מתחיל באימא שלי, פולה טאוב שנולדה בפולין. הייתה לה אחות, מרים שהייתה יפהפיה וחכמה הרבה יותר מפולה. בגיל 14 מרים חלתה בדלקת בדרכי השתן. לא היה אז פניצילין, לא יכלו לרפא אותה בפולין ולכן אמא שלה רייזל סבתי, נסעה איתה לאוסטריה לבית חולים. אבא של פולה, יצחק, לא הסכים לנסיעה לאוסטריה. מרים נפטרה שם והאימא רייזל חזרה ללא הבת הבכורה הביתה. יצחק, סבא שלי, לא סלח לאשתו על שחזרה ללא הילדה. רייזל בכתה שנתיים על הבת ולבסוף נפטרה. אימא שלי פולה נשארה בת יחידה עם אבא שלה. לאחר שנה סבא שלי יצחק, התחתן עם קרובת משפחה ונולד להם בן.

אימא שלי פולה לא אהבה את האימא החדשה פרידה, היות שפולה בתור ילדה הייתה צריכה לקום מוקדם מאוד ולעבוד בשדה, מה שלא עשתה כאשר האימא הביולוגית שלה הייתה חיה. לאימא שלי פולה היו שתי סבתות וקרובי משפחה רבים שהיא הייתה מבלה איתם. בגיל 17 הגיעו אותות מלחמה ונפוצו שמועות על שנאת הגרמנים את היהודים. הגיעו משאיות מרוסיה למרכז העיירה והכריזו שהיהודים מוזמנים לעלות ולעבור לרוסיה. אימא שלי אמרה לאביה, יצחק, "אני נוסעת תבוא גם כן איתי" אבא שלה אמר: "איך אעזוב את אישתי, את התינוק ואת הבית? קחי לחם לדרך ותסעי".

פולה קראה לבת דודה רחוקה באותו גיל והלכה לכיוון המשאית. בדרך פגשה בת דודה שלה עם ילדים קטנים. סימה פרנקל. סימה קראה לאימא שלי: "פולה, לאן את הולכת?" אמא שלי סובבה את הראש, רצה למשאית ונסעה לרוסיה. כאשר הגיעה לרוסיה היא הובאה לקולחוז, (ישוב כמו קיבוץ) יחד עם הרבה נוער ומבוגרים. היא עבדה בגידול וקילוף תפוחי אדמה. פולה מצאה חברים ואפילו הלכה לאופרות.

בסיום המלחמה אימא שלי חזרה לראות אם מישהו מבני המשפחה נשאר. הפולנים שתפסו את הבית שלהם והתגוררו שם סיפרו שהנאצים עינו והרגו את כל המשפחה בעיירה צרקובנה ובעיר בוליחוב. פולה חזרה לרוסיה. היא עבדה בחנות ללבני נשים. הבעלות הייתה בבעלות סבא שלי, צבי.

סבא שלי גוייס בגיל 17 לצבא הרוסי כדי להילחם בגרמנים. הוא נולד בעיר סטרי בפולין. הרגו לסבא שלי את כל משפחתו. אבא היה מגלה מוקשים בצבא, הוא נפגע ממוקש שריסק לו יד אחת, אצבע וכמו כן נפצעה לו גם עין. אבא שלי, צבי, שכב שנתיים בבית חולים והיה שם חולה במלריה. לאחר השחרור מבית החולים, הרוסים נתנו לו במתנה חנות. בחנות הזאת ללבני נשים, אימא שלי פולה באה לעבוד, אבא שלי פינק אותה והם התחתנו בשנת 1945.

אני התינוקת עם אבא ואימא

תמונה 1

ילדותי

אמא ואבא שלי עברו לגור בפולין. הם פתחו חנות ממתקים, קנו בית וחיו ברווחה. לאחר שנה אני נולדתי.

בילדותי

תמונה 2

הייתה לי מטפלת גרמניה והחיים היו נוחים. בוקר אחד אבא שלי, צבי ובן דודו בן ציון הלכו לחנות שלהם ואז פולנים ירו בהם. בן ציון נהרג ואבא שלי ברח וניצל. הייתה אז שנאת יהודים. אימא שלי פחדה, היא לימדה אותי לדבר במבטא פולני. כשמלאו לי שלוש שנים הורי החליטו לעלות לישראל היות שהייתה אנטישמיות. עלינו על האנייה והגענו לחיפה.

תמונה 3

החיים במעברה

העבירו אותנו למעברת מחנה ישראל ליד לוד.

עם אבא ואימא

תמונה 4

קיבלנו ביתן מאבן והתגוררנו שתי משפחות עם ילדים בחדר גדול שכלל בתוכו מיטות מברזל, ארונות ומטבח. במטבח בישלנו בפתיליה. היה לנו אוכל ומים חמים לרחצה. התרחצנו כולם בגיגית, כלל המבוגרים. שירותים היו בחוץ. היה בניין גדול ששימש שירותים להרה משפחות. קוראים לזה "בול פגיעה". אני זוכרת את הבורות העמוקים. פעם ביום הייתה באה משאית לנקות את השטח. מקרר לא היה, היה לנו ארגז גדול. קנינו מידי יום מלבן קרח גדול ושם שמרנו את האוכל שלא יתקלקל. אוכל היה בצמצום. קיבלנו תלושים וכך סיפקו לנו סוכר ולחם מידי יום.

אבא שלי, צבי, פתח שם קיוסק והוא מכר סיגריות, שתיה חריפה בכוסיות קטנות וגזוז. לאחר שנה אחת ההורים שלי קיבלו ביתן ליד הקיוסק כך שגרנו שם רק המשפחה שלנו. אימא עבדה עם אבא שלי בקיוסק. הם עבדו מחמש בבוקר עד שתיים עשרה בלילה. המצב הכלכלי שלנו במחנה ישראל השתפר. אימא שלי רצתה לעזוב את המעברה ולקנות דירה ברמת גן. היו לנו דודים בארצות הברית שאימא שלי התכתבה איתם במכתבים. הם נרתמו ושלחו לנו כסף, בגדים ומקרר וכך הורי קנו דירת שניים וחצי חדרים ברחוב בית חורון 16 ברמת גן.

לאימא שלי היו דודים שעברו לארצות הברית לפני המלחמה. אימא שלי זכרה את הכתובת שלהם. במלחמת העולם השנייה, פולה רצתה ליידע אותם שהיא ניצלה. היא לקחה פתק, כתבה את הכתובת שלה ואת של האמריקאים, קיפלה אותו ושמה בתיבת הדואר ללא מעטפה וללא בול. המשפחה בארצות הברית קיבלה את הפתק והם התחילו לשלוח עבורנו מתנות וכסף. כשהגענו לרמת גן נולד אחי הקטן אבי.

אני ואחי

תמונה 5

הורי המשיכו לנסוע למחנה ישראל לעבוד בקיוסק שלוש שנים ואני שמרתי על אחי הקטן. הייתי בת שש כשהוא נולד. בשנת 1956 ההורים שלי עזבו את המחנה ישראל וקנו חנות מכולת ברמת גן. העבודה בחנות הייתה קשה. אבא שלי הלך בשעה ארבע בבוקר לחנות היות שהמחלקים של "תנובה" הניחו סחורה בחוץ. הוא היה חוזר בעשר או אחת עשרה בלילה. אימא שלי עזרה לו ברוב שעות היום. הרווחים היו נאים אבל העבודה הייתה קשה מאוד, בערך עשרים שעות ביממה.

אני למדתי ברמת גן החל מכיתה א' בבית הספר "חשמונאים". אחי, אבי, למד בבית ספר דתי "אושא", היות שהיה עם עודף מרץ וחשבו שבית ספר דתי יתאים לו יותר. ההורים עבדו כל שעות היום. בבית הספר היסודי והתיכון אימא שלי דרשה ממני ציונים גבוהים. למדתי פיתוח קול ואקורדיון אצל מורה בתל אביב. הייתי סולנית בבית הספר.

ההורים עבדו קשה ואני נדרשתי לנקות ולשטוף את הבית מידי יום שישי. כמו כן הייתי צריכה להכין סלט ירקות כל ערב כדי שלהורים יהיה מה לאכול בשובם מהעבודה. בצהריים אימא שלי הייתה באה הבייתה ומבשלת ארוחות צהריים. בימי שישי נהגתי לבוא לחנות של ההורים ולסדר את העיתונים למכירה.

בגיל 17 הכרתי את יהודה, בעלי כיום, למדתי בסמינר למורים. כשסיימתי את הלימודים, נישאנו.

הנישואין ולידת הילדים

הנישואין נערכו בתאריך 11.7.1967 ביום הולדתי ה- 21.

אני ויהודה

תמונה 6

לפני החתונה החבר שלי, יהודה, בעלי כיום, הלך להילחם בחודש יוני (זו הייתה מלחמת ששת הימים). לא ידענו איך תראה המלחמה והאם הוא יחזור ולא יפצע. לאחר בכי נפרדנו. המלחמה ארכה שישה ימים. הגברים היו מגוייסים חודש ימים. בחתונה שלנו כבר הגיעו כל האורחים שלמים ובריאים. מיד לאחר המלחמה, הצבא היה מטיס אותי לבקר את יהודה בשארם א-שיך. (היום מצרים).

הבת הבכורה, שלהבת, נולדה בתאריך 27.3.1969. אחריה נולד שגיב בתאריך 22.5.1972. הבן הצעיר אהד נולד בתאריך 17.3.1979. בעלי יהודה עבד כחבר אגד ואני עבדתי כמורה בבית הספר "במעלה" באור יהודה ואחר כך בבית הספר "המתמיד" ברמת גן. ההורים קנו לנו דירה ברמת גן ושם למדו ילדינו. היה חשוב לי שהילדים יצטיינו בלימודיהם, יקראו ספרים וינגנו בפסנתר ובכלים נוספים. כמו כן הם היו עמוסים בחוגים בשעות אחר הצהריים.

לאחר סיום  הלימודים בתיכון, כולם סיימו ללמוד בהצטיינות, הילדים התגייסו לצבא, הבנים שירתו כקצינים ולאחר מכן, שלהבת למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב, משלימה דוקטורט. הבנים למדו באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב לדוקטורט. הילדים שלנו נישאו ולכל אחד מהם נולדו שלושה ילדים. אנחנו חיים באושר עם שלוש המשפחות ותשעת הנכדים שלנו. יש לנו קרובי משפחה מועטים היות שרובם נרצחו ע"י הנאצים. יש לי אח אחד וליהודה בעלי, אחות אחת. כולנו בקשר מצויין ונפגשים הרבה. מידי שבת בעלי ואני מארחים את שלוש המשפחות שלנו לארוחה. כולנו נהנים ומאושרים.

משפחתנו המורחבת

תמונה 7

הזוית האישית

סיפורה של סבתא שושי, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר ממלכתי א' בהנחייתה של המורה לימור נצר.

מילון

מלריה
המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם, בפרט בקרב ילדים בעולם השלישי. ב-2009 חלו במלריה 225 מיליון אנשים, וב-2010 מתו ממנה 655 אלף חולים. ב-2018 מעריכים כי חלו במלריה כ-228 מיליון בני אדם ומתוכם מתו כ-405,000, רובם מתחת לגיל 15. רוב רובם של מקרי המוות ממלריה הם באפריקה שמדרום לסהרה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כולנו בקשר מצויין ונפגשים הרבה. כולנו נהנים ומאושרים.“

הקשר הרב דורי