מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה פרץ, נולדתי במרוקו בשנת 1943.

בילדותי, גרתי בקזבלנקה  בבית די גדול ומרווח. חיינו בעושר עד מותו של אבי. רוב תושבי השכונה שלנו והשכנים שלנו היו במעמד גבוה. חיינו בעושר והיו לנו עוזרת בבית וגם כובסת.

ההורים שלי השתייכו למשפחה מכובדת מאוד בעלת תפקידים מכובדים. אבי היה אדם חכם מאוד שעסק ביבוא ויצוא (אחראי בנמל). למרבה הצער, אבי היה אדם חולה. בהיותי  כבת 6 הלכנו לבקר אותו בקליניקה ומצאנו אותו "שוכב חסר אונים". אותה תמונה תמיד עולה לי בראש עד היום. כשאבי נפטר אמי לא קיבלה את זה, אמי רצתה להתאבד. אני זוכרת שמשכנו אותה מהחלון כדי שהיא לא תקפוץ. הערצתי את אימי, אבי השאיר אותה אלמנה בגיל כה צעיר ועוד עם 5 ילדים לגדל ולפרנס. אמי הייתה גננת בגן ילדים. גן הילדים היה בביתנו והוא מנה כשלושים ילדים.

עברתי ילדות מאוד קשה. גדלתי בלי אב מגיל שש. אבי לא ראה אותי גדלה וזכיתי לחיות איתו רק שש שנים. אבי חלה במחלה מאוד קשה המכונה "אפנדציט", באותה תקופה הרופאים לא ידעו מה בדיוק יש לו, כי תחום הרפואה לא היה מפותח כמו היום. אני ואחותי יהודית היינו היחידות במשפחה שהיו מודעות למצב המשפחתי אשר נקלענו אליו.  עזרנו בכל אשר אמי בקשה, בכל עבודות הבית והנטל שהיה עליה. לפני מותו חיינו חיי זוהר ועושר, כי אבי היה בעל תפקיד בכיר ומיוחד. מצבנו הכלכלי הדרדר מהרגע שאבי נפטר, כיוון שהוא היה המפרנס היחיד.

עליתי ארצה  בשנת  1955 יחד עם אחותי הצעירה יהודית. עלינו דרך עליית הנוער, באנייה ששמה "לויטה". לילה אחד דפקו  על דלת הבית, וסיפרו לנו שמארגנים עלייה לארץ הקודש, וישנה הזדמנות חד פעמית לעלות בזמן הקרוב. ללא היסוס קיבלנו החלטה לקום ולעלות לארץ ישראל. נציגי עליית הנוער לקחו אותי ואת אחותי, שתי ילדות קטנות בנות עשר ושתים-עשרה לאוניה. עלינו לבד בלי שנכיר איש. באוניה לא היה פשוט כלל, סבלנו המון מבחילות והקאות. ואני הייתי צריכה להתנהג בבגרות ובאחריות. טיפלתי באחותי שהייתה אז בת עשר, קילחתי אותה ודאגתי לכל צרכיה. לאחר כחודש הגענו לארץ, הגענו למחנה קליטה ששמו "שער העלייה" ליד אורות הכרמל. שם החלו למיין אותנו ולשלוח אותנו לקיבוצים ופנימיות. אני ויהודית אחותי נשלחנו לפנימיית "ימין אורט" פנימיה ע"ש הטייס וינגט עקיבא. זה היה ביה"ס חקלאי דתי.

כשהגעתי לארץ, השלמתי את כל החומר הלימודי. הייתי בגדנ"ע, והייתי פעילה חברתית מאוד. אהבתי את האווירה של "הביחד" עד לשלב בו הייתי צריכה להתגייס לצה"ל. עשיתי את כל תהליך החיול על מנת לשרת בצבא, אך אמי שעלתה לארץ בשנות ה – 60, נזקקה לעזרתי והייתי חייבת להיות איתה ולעזור לה. היא לא ידעה ולא הכירה דבר בארץ החדשה, ובנוסף הייתה אלמנה. התיישבנו בקריית שמונה שאז קראו לה "חלסה", וגרנו בפחונים ללא תנאים מינימליים.

באותה שנה הכרתי את בעלי בבריכה האזורית. נפגשנו והוא דיבר עם אמי ורצה להכיר אותי. התאהבתי בו מיד. התאהבתי במראה הזקוף שלו, ובכריזמה שלו. לאחר ארבע שנים של הכרות התחתנו. בשנים הראשונות לנישואי לא עבדתי, גידלתי את ששת ילדיי במסירות ואהבה. כשילדי הקטן גדל ונכנס לגן הילדים, הרגשתי צורך להתקדם בחיים, הייתי אז בת שלושים ושתיים  והתחלתי לעבוד כמטפלת בגן הילדים. עם השנים למדתי והתקדמתי, עד שהגעתי להיות מנהלת מעון שלם. ההורים והילדים אהבו אותי מאוד, ואני גם אהבתי את עבודתי כגננת ומטפלת. לאחר שילדיי גדלו הפכתי לסבתא מאושרת.

בשנת 2005 בעלי נפטר מסיבוך בכבד. וזה היה לא פשוט בכלל לאבד את האדם הכי קרוב אליי, ביום בהיר אחד. אבל בעלי חשב על הכל ודאג שאחיה חיים "מאושרים" וטובים גם אם זה בלעדיו. כיום אני נהנית מהחיים, פעילה מאוד, יוצאת לטיולים ברחבי הארץ, עושה כושר ואוהבת לשחות. מודה כל יום על מה שיש לי ועל המשפחה היקרה שלי.

הזוית האישית

שגיב: ללא ספק זו היתה חוויה מדהימה ומעצימה, בה ניתנה לי ההזדמנות להכיר לעומק הדברים והסיפורים, של סבתא שלי. סבתא שלי היא אישה מדהימה ועוצמתית. אני מאחל לה רק בריאות ואריכות ימים כי את כל השאר כבר יש לה.