מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל וגדלתי במושב מזור. משפחתי הגיעה מצכוסלובקיה. אני בת אמצעית – סנדוויץ בת שניה לאח בוגר ואחות צעירה. גדלתי להורים ניצולי שואה במושב שבו כולם היו ניצולי שואה, ההורים שלי עבדו קשה בחקלאות. גדלתי בבית עני כמו רוב ניצולי השואה. הורי היו ניצולי שואה שהגיעו לארץ בקום המדינה, ישר מהשואה רק עם הבגדים שהיו על גופם.

משפחתי גדלה בתקופת הצנע, שבה חלב, ביצים, חולקו לפי תלושים, בהקצבה. גן ובית ספר היו במזור. ומכיתה ג' למדתי בקיבוץ בארות יצחק. למדתי בתיכון מקצועי, התמחות טכנאות שיניים. השיעורים שהיו אהובים עלי היו ציור והתעמלות. האירוע המשמח שקרה לי בגיל ההתבגרות זה בת המצווה שלי וטיול לקפריסין. הייתי חברה בשתי תנועות נוער: "הנוער העובד והלומד" ששם אהבתי מאוד מאוד את מחנות הקיץ והטיולים. ובתנועת "בני עקיבא", אהבתי את המפגשים השבועיים.

לצבא לא התייגסתי כי לא גייסו את שכבת גילי (הבנות) בגלל עודף בנות…נישאתי  בגיל צעיר-20, בגיל 21 הייתי כבר אמא. את בני השני ילדתי במלחמת יום כיפור.

 תקופת ימית

לימית הגעתי בשנת 1975 לאחר שגרתי בעיר פתח תקווה. ראיתי הודעה בעיתון על הגרלת בתים בעיר ימית שבסיני. רק לאחר שזכינו בדירה נסענו לראות איפה זה ימית.זה היה מקום מדהים בסיני, קרוב לחוף.ראו מהבית את הים הכחול ודקלים לאורכו, ומימין ומשמאל דיונות של חול צהוב מהמם ביופיו. מידי יום צעדנו לחוף הים נשים וילדים, לערוך קניות של ירקות מהבדואים שגרו על החוף וגידלו ירקות במי תהום מתוקים. המכולת שלהם הגיעה פעמיים בשבוע, היא היתה מכולת ניידת.

לאחר כשש שנים הגיע סאדת נשיא מצרים, פעם ראשונה בהיסטוריה שהגיע נשיא של מדינה ערבית לישראל, כדי לעשות שלום. לאחר משא  ומתן של שנתיים על אפשרויות הפינוי, החלטנו קבוצה מימית להקים מושב בחבל שלום שהוא קרוב לימית. שם המושב-דקל. בחבל נמצאים עוד שישה מושבים שפונו מסיני. שמות הישובים הם פריגן, תלמי יוסף,יבול, דקל, שדי אברהם ויתד. בדקל התפרנסנו מחקלאות- חממות, גידולי פרחים ועגבניות. מה שהיהכי כיף גם בסיני וגם בדקל זה הדיונות האין סופיות והנסיעות עם טרקטורונים במרחבים העצומים.

תמונות והוואי מימית

לעבודה בחממות יצאנו בשעות הבוקר המוקדמות כשעדיין קריר וחזרנו בסביבות השעה 11, בגלל החום. ההרגשה שלי להקים ישוב חדש גם לאחר פינוי ימית היתה כאש בעצמותי, להתחיל מאפס, ולהגיע לאזור פורח. מכולת אחת הייתה בישוב יתד, בית החולים הקרוב ומרכזי הקניות היו בבאר שבע, שמרחק הנסיעה הוא כארבעים וחמש דקות. בשנת 1995 נאלצנו כמשפחה לעבור לקצרין, לגור קרוב למשפחה שהייתה בין מקימי קצרין.

קצרין הייתה בת 20 כשהגענו לכאן. בקצרין גרה אמא שלי, אחותי ומשפחתה. בני הגדול למד בתל – חי לאחר צבא, ובני הצעיר התחיל כאן את התיכון.

הבית נמצא בכל מקום בארץ.

בתמונה איטה ומשפחתה המורחבת

הזוית האישית

סבתא איטה עם: שלומית אחיפז, קוה לוטרמן, ומאור עציון: "נהננו מכל שניה ביחד!."