מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה גופין, נולדתי בי"ח סיוון תש"ו, להוריי יוסף משה וחנה ברגמן. בילדותי גרתי בירושלים בשכונת בתי ורנר.

ילדותי

בהיותי תינוקת כבת שנתיים, התחוללה בארץ מלחמת השחרור, המלחמה הורגשה במיוחד בירושלים. ירושלים הייתה נתונה במצור חלקי, כשהיא מנותקת מהשפלה. לא היה לנו מים וכמעט שלא היה לנו  גם לחם. קרוב לחצי שנה לא יכולנו להתקלח… הידיים היו שחורות מרוב לכלוך. כשהגיעו המים – הייתה שמחה גדולה.

תקופה קצרה לאחר שהסתיימה המלחמה, הגיעו שנות הצנע, הייתה הגבלה ברכישה של מזון ומוצרי צריכה. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שרק בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, וזאת תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

עם הפנקס היו נגשים למכולת, מוסרים את התלושים וקונים את המוצרים המופיעים בפנקס. הקצבה לא הייתה זהה לכולם. הייתה קצבה לילדים, למבוגרים, ולנשים בהריון. לפי התלושים בפנקס קנו ביצים, מרגרינה, סוכר וכד'.

אמנם, לא היה לנו הרבה אוכל. אבל, אני זוכרת שהיה לנו שוקולד, כי כל מי שנתן נקודות למוכר – קיבל תמורת הנקודות שוקולד במחיר זול. כל הדברים שלא היו הכרחיים ממש, כמו כלים, לא היה ניתן לקנות.

למדתי בבית ספר "בית יעקב" – בית ספר "בית חנה" עדיין לא היה קיים. לאחר שסיימתי את לימודיי בסמינר למורות בבית יעקוב, נתמניתי כמורה בעיר רחובות.

מלחמת ששת הימים

באותה תקופה פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי צריכה לנסוע הביתה מרחובות לירושלים ולא ידעתי שהמלחמה כל-כך קשה. רק כשהגעתי לירושלים, ראיתי טנקים ברחובות ירושלים לכיוון שדה הקרב. הוא היה שונה מהטנקים שרואים במקומות אחרים ובתצוגות. היו בו הרבה חיילים עם ציוד צבאי ורשתות הסוואה מעליהם.

יצאתי מהעיר רחובות בשמונה בבוקר, היה  זה האוטובוס האחרון שיצא מרחובות לירושלים, כשהגעתי לירושלים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית ליד בניני האומה. הרחובות היו כמעט ריקים מאנשים. מרחוק ראיתי אדם שיושב בספסל, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "האם הייתה צפירת הרגעה"? "לא" הוא ענה לי, "זו צפירת מלחמה", הוא הורה לי להיכנס מיד למקלט הקרוב. כך המשכתי לרוץ ממקלט למקלט עד שהגעתי הביתה. היה זה בשעה חמש אחר הצהרים.

את המלחמה הרגשנו היטב בירושלים ובמיוחד בלילה היה מפחיד ביותר. גרנו  קרוב לגבעת התחמושת, ומשם נשמעו הפצצות קשות של פגזים, שהתעופפו מעל המקלט שלנו. כל האנשים שישבו יחד אתנו במקלט פתחו בצעקה אדירה של "שמע ישראל".

אחר-כך התחתנתי ועברתי לגור בכפר חב"ד, שם לנו 11 ילדים בלי עין הרע, הייתי מנהלת בית הספר היסודי, אחר כך עברתי לתיכון ובסוף הגעתי לסמינר.

הקשר שלי עם הרבי

הקשר שלנו עם הרבי, שאלנו אותו כל מיני שאלות והוא ענה תשובות. יש לנו מכתבים רבים ממנו. המכתב הכי מרגש היה כשנולד בננו לייויק שהוא היום שליח ברמת אפעל ובבית רפואה תל השומר, קבלנו מכתב רגיל, כמו שהרבי שלח לכל יולדת. ולמטה הרבי הוסיף – אזכיר על הציון. משפט שבדרך כלל הרבי לא היה כותב. אנחנו מאוד התרגשנו מזה.

כשהוא היה בן חצי שנה, הוא היה חולה במחלה מאוד מסוכנת, וב"ה הוא הבריא לגמרי, והבנו שזו הייתה כוונת הרבי כשהוסיף את המילים "אזכיר על הציון" במכתב.

רגעי הנחת שלי הם:

ב"ה כשהילדים שלי נמצאים כאן, הנכדים והנינים מגיעים לבקר, וגם כשהם לא נמצאים פה, ואני רואה אותם,  אני נהנית מכל רגע ורגע. ב"ה, ב"ה. אלו הם רגעי הנחת העיקרי. וגם כשהנכדים באים לראיין אותי.

חפץ יקר שלי

החפץ היקר שלי הוא תמונות של פרחים שצלמתי בילדותי. בילדותי,  התחביב שלי היה לאסוף פרחים ולכן צלמתי הרבה פרחים. קטפתי ואספתי גם באלבומים שאני כבר לא יודעת איפה הם. הנה לפניכם כמה תצלומים מפרחים שצילמתי בכפר.

הזוית האישית

נכדה מושקי: תודה לסבתא שחלקה איתי את מחוויותיה המרתקות מפרקי חייה.