מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גפן ואני סבתא של אלה ריטר המדהימה. מצד אבי אני דור שני, אבי דוד שורצברג ז"ל נולד בנחלאות בירושלים. אמי טובה פיק נולדה בקאליש- פולין ועלתה לישראל בשנת 1933 בהיותה בת שבע. אני נולדתי בעכו, כבת אמצעית בן שני בנים. גיורא, אחי הגדול ואודי ז"ל אחי הצעיר.

המעבר לירושלים

בהיותי בת שבע עברנו מעכו לירושלים בשל מחלת אסמה של אחי הצעיר אודי. עברנו להתגורר בשכונת "מקור-ברוך" שהיא שכונת חרדית. כילדה המפגש עם אנשים חרדים היה חדש לי, גדלתי בעכו בין יהודים וערבים, והיה לי מוזר ומפחיד כאחד הלבוש השחור של הגברים, וכובעי השטריימל (מזנבת בעברית) שהיו נוהגים הגברים לחבוש בשבתות ובחגים.

ב "מקור ברוך" גרנו במשרדי המפעל לקירור וקרח שבו עבד אבי. ייצור בלוקים של קרח הייתה תעשיה גדולה בארץ אז, עד אשר  המקרר החשמלי הפך להיות נפוץ בישראל בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-20 (וגם זה רק אצל חמישים אחוז מהאוכלוסייה). במפעל הקרח שבו עבד אבי הקפיאו מים בתוך שרוולי מתכת שנקראו "בלוקים". אני זוכרת, שאנשים היו באים לקנות בלוק או חצי בלוק קרח למקרר הביתי שנראה יותר כמו "ארון לקרח", וזה הספיק להם לקרר את המקרר לשלושה ימים.

אחד מזיכרונות הילדות הטובים שלי היה שבחופש הגדול היו מקרינים כל שבוע על קיר ביתנו סרט לכל ילדיי השכונה. היו מסדרים ספסלים לילדים, וכל ילד צויד בכריך מהבית וכך צפינו בסרטים. ליד מחסן הקרח היו גם מחסנים של שקי סוכר, שם אהבנו מאוד לשחק במחבואים וגם לבנות מהם בתים.

מ"מקור-ברוך" עברנו לשכונת "בית-הכרם". שכונה חילונית שכל בתיה טובלים בירוק עז, ושם חייתי וביליתי עד החתונה. המעבר משכונת "מקור-ברוך" החרדית לשכונת "בית-הכרם" החילונית העבירה אותי חוויה מתקנת על העיר, כי שם התחילה אהבתי לירושלים: בתי האבן, הבנוף והאוויר הצלול.

אם היום בונים לכל יחידת דיור ממד, אז בירושלים בכל בית דירות היו חייבים לבנות בחצר, בור-מים לאגירת מי-גשמים שישמשו את דיירי הבית בעת מצור על ירושלים. לנו בחצר הבניין היה בור-מים שכמובן לעולם לא נוצל. היופי בבניין מגוריי ובכל הבניינים בירושלים שהם נבנו מאבן ירושלמית מסותתת. חוק עירוני שחוקק בתקופת המנדט הבריטי ותקף עד היום, מחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת.

עד מלחמת ששת הימים ראינו את העיר העתיקה וחלק משעריה רק מגגו של מנזר נוטרדאם. הצפייה מגובה הגג למטה לרחוב הירדני הייתה חוויה מסקרנת. לראות הרבה בדים שחורים חומים קטנים מהלכים ברחובות ירושלים המזרחית. הנשים הירדניות לבשו רעלות ששימשו אותן לכיסוי ראש והפנים מטעמי צניעות.

ושם הרגשתי כמו שהמשורר יצחק שלו כתב בשירו:

"גג מנזר נוטרדאם, לי היה כנבו

את הקודש אראה ואליו לא אבוא…"

ירושלים השלמה

לפני המלחמה העורף החל להתכונן. אני זוכרת שהדבקנו נייר דבק על החלונות על מנת להגן עלינו מהדף הפצצה , ניקינו את המקלט והצטיידנו במזון. מלחמת ששת הימים התחילה ביוני 1967 בהיותי תלמידת תיכון. את האזעקה הראשונה שמענו בבית הספר ולקח הרבה זמן עד אשר פיזרו אותנו לבתים מה שגרם דאגה רבה למשפחות. זאת הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי, וזאת גם הייתה החוויה הראשונה הקשה של הרג והפגזות. בימים נשארנו בבתים ובלילות ישנו במקלט הבניין כאשר כל המלחמה  היינו צמודים לשידורי הרדיו והעיתונות הכתובה.

אחרי ששת הימים הייתה אופוריה. הסתובבתי בצורה חופשית בעיר העתיקה ביהודה ושומרון מבלי חשש. וזה היה הדדי, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה*. היכולת לטייל בחופשיות בעיר העתיקה בכותל ובכלל אחרי שנים של צפייה מהגג של מנזר נוטרדאם לעבר מזרח ירושלים הייתה עבורי החוויה המעצימה ביותר שעברתי בנעוריי וזכורה לי עד עצם היום הזה. האויב המפחיד הפך לאנשים כמונו שרוצים לחיות ביחד. המסחר פרח משני הכיוונים. כבר אין גבול.

היום כתושבת השפלה אני חוששת  להגיע לירושלים העתיקה וחבל.

אומנות

האמנות ליוותה אותי מגיל מאד צעיר. תמיד עסקתי ביצירה: ציור פיסול ועיצוב. בתיכון הייתי בחוג לפיסול ב"מוזיאון ישראל" ושם גם ביקר אותנו הפסל הידוע הנרי מור*. זאת הייתה התרגשות אדירה לפגוש אומן בסדר גודל עולמי. כמו כן גרתי בכפר האמנים "עין -הוד" בתקופת הקיץ ולמדתי צורפות. בתיכון הייתי בחוג לאומנות בהדרכתו של הצייר יונה מך*.

הסקרנות שבי הובילה אותי לחיפוש חומרים שונים ומעניינים ולעצב מהם יצירות אומנות. כמו למשל בשנת 1959 (בהיותי בת שמונה) לקחתי את האימומים* מהסנדלרייה של סבי שמואל ז"ל וציירתי עליהם. הסנדלרייה הייתה בית עסק שהיה אפשר למצוא שכמותו בכל שכונה, וכך גם הסנדלרייה של סבי ששכנה מתחת למדרגות בביתו בעיר נשר. מאד אהבתי לשבת לצד סבי ולצפות בדרך העדינה שבה ייצר ותיקן נעליים. כיום הסנדלרות היא מקצוע שהולך ונעלם עם ההתפתחות  הטכנולוגית.                                            

סרטון: ילדות – בגרות – אומנות

הזוית האישית

נכדה אלה: אני אהבתי את התכנית הזו, יכולתי לראות אל העבר, זה היה כיף, משום שאני לקחתי חלק בחיים של סבתי, שאני אוהבת. הכי נהניתי לראות את הנוף ממלון נוטרדאם וגם להיות במסע התמונות שהיה חלק מהחוויה של הקשר הרב דורי.

סבתא דליה: נהניתי לראות את עיניה הפקוחות של נכדתי אלה ללוש, כאשר שיתפתי אותה בחוויות ילדותי, בנוסף לכך עשינו יחדיו מסע לירושלים ועברנו את תחנות חיי מכיתה א' ועד הצבא ההמחשה וצילומים זהים של אז והיום המחישה את הפער בין הדורות, מאידך, אך גם חיזקה מאד את הקשר הרגשי בינינו.