מאגר סיפורי מורשת

דברים שכתבה מירה אורן אשתו של איבן (חיים) ז"ל המ"פ שלנו בצנחנים:

לאחר התלבטות מתבקשת, כי הרי לא גדלתי בבית הוריו של איבן, ובתנאי שתתחשבו, כן? סביר שהזיכרון מתעתע וזה מעבר לעובדה המוצקה שאני בכלל יודעת רק מעט – אז הנה:

ההורים של איבן ואלכס אורן, פאני ומאיר אוביץ' וגם הבנים נולדו בטרנסילבניה. למי שפספס שיעורי היסטוריה וגיאוגרפיה בגן, חבל הארץ היפה הזה (ככה אומרים, בעצמי לא ראיתי) עבר מהונגריה לרומניה בין מלחמות העולם, סיפור מרתק למה ואיך.

איבן, 1944, טימישוארה, טרנסילבניה

המשפחה דיברה הונגרית בבית אבל הילדים פגשו רומנית בבית הספר. הם הגיעו לארץ במסגרת "עליית הרב רוזן" בתחילת שנות השישים כשאיבן היה כבן 17 ואלכס כבן 15 ועם המזוודה האחת שהותר להם להוציא משם נשלחו ל-"ממש כאן, מרכז הארץ" – לדימונה בלילה, וכשבבוקר פתחו חלון וראו רק חול, חול וחול עלו על האוטובוס הראשון ונסעו לחיפה, שם כבר גרו ארבע מתוך חמש אחיותיה של פאני ואימא שלהן. פאני היתה האחות הרביעית במשפחת מושקוביץ להורים שהחליטו שעד שלא יוצא ה"קדיש" ממשיכים… רק הניסיון השביעי הצליח…

הרב רוזן שהיה הרב הראשי של רומניה בטח ייזכר לטובה על שהציל את היהודים שם מציפורני צ'אושסקו והקומוניזם אבל כמו עולים בכל "מחזור" – קל זה לא היה. למשפחת אוביץ' התפרק הבית. גם אני עליתי עם הוריי "ניצולי השואה" בסוף שנות הארבעים, ולתנאים אולי יותר קשים, אבל את הטראומה שספג אלכס שנשלח מיד לחברת נוער בעין חרוד אצלנו הרי "לא ספרו". ומה שקרה וקורה בכל "סיבוב" עלייה כזה רק המשפחה יודעת. איבן ואלכס והוריהם לא יצאו דופן. איבן נשלח לאולפן באשדות יעקב ומשם בחר ללכת לצנחנים. אלכס המשיך משם לפנימיית ביה"ס הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. וכל העלייה הזאת של הרב רוזן והכוונות הטובות והלגמרי צודקות שלו ושל המדינה, נישלה אותו ממשפחה ומבית.

איבן ואלכס כנערים

הכרתי את פאני ומאיר ממש טיפה אחרי שנכנסו לדירה צנועה (כיום זה פתאום באוהאוס, אבל אז מי ידע?), ברחוב יוסף בהדר, ליד תיאטרון חיפה. הסיפור המעורר השתאות הוא, שמאיר שהיה סנדלר ופאני שלמדה תפירה וכמו אחיותיה ואחיה שגדלו בבית טוב אולי לא חלמה שתיאלץ להתפרנס מזה, כשהגיעו לחיפה, שכרו חנות קטנה בפינת רחוב הס, פרשו  את מכונת התפירה לצד ציוד הסנדלרות, מעליהם, בגלריה סידרו חדר ועבדו שם וחיו עד שהתאפשר ל"שפר עמדות".

כמו שאמרתי. על ילדותם של איבן ואלכס אני יודעת ממש מעט ורק אלכס שייבדל, יכול לאמת.. יודעת שהם היו כל החיים קרובים ואכפתיים מאד זה לזה. אין לי מושג איך נראתה ילדותם בטימישוארה. יודעת שהיו להם תגרות ידיים עם ילדים על רקע יהדותם אבל שהילדות שלהם שם הייתה מאושרת ויציבה. יודעת שאיבן היה בתנועת הנוער של הקומסומול. יודעת שהפגינו נגד ישראל וצעקו "אימפראליסטים" במלחמת סיני ואיבן אז בן 13, בהפגנה של התנועה. איבן סיפר לא פעם שאימא פאני איימה עליהם עם מערוך כשעיצבנו אותה. שביום כיפור אחד ברחו הילדים מבית הכנסת לקולנוע בעיר, ובהפסקה נאלצו להתחבא בין המושבים כי גילו שהאבות שלהם גם…

ההורים פאני ומאיר

פגשתי אותם בסוף 1965 כשאיבן "לקח אותי הביתה". פגשתי זוג תמיר ויפה. אימא של איבן היתה אישה יפיפיה וגבוהה – מה שהציק לה כל חייה שנשים, כולל אחיותיה, היו נמוכות בראש. זוכרת שכאשר הצטלמה, הייתה מכופפת ברך אחת מתחת לשמלה כדי "להינמך"… מה זה אוכל טעים, למדתי שיעור נהדר אצלם בבית. הם היו צוות מטבח מצוין. אבא מאיר היה הולך לשוק ומביא- מה שנראה אז מה לא, אבל כנראה היה הרוב לא, כי כסף לא גדל אצלם בעציצי הקקטוסים שמאיר טיפח על הגג. עוף אחד נמתח על פני התיאבון הבריא של כולם. אבל איזה עוף! ואיזה פירה. ואיזה כבד קצוץ ומלפפונים וגמבות כבושים בבית. אצלם בדירה הקטנה למדתי שלא פותחים חלונות ושסוגרים את התריסים באוגוסט לשמור על הקרירות (!!!). ואצלם על תנור הנפט בחורף התייבשו רצועות קליפת תפוחים להפיץ ארומה…מהבית שלהם, כשכבר היינו נשואים, אלכס היה יוצא חזרה לפנימייה בראשון בבוקר עם כביסה מבהיקה ומגוהצת וכל מיני מטעמים. יכולה רק לנחש, כי הייתי בת 19 שהבהילה אותם מהגרביים – לגמרי בצדק, תחשבו מה היה עובר עליכם אם בכורכם היה מכריז שהוא מתחתן בגיל עשרים ושתיים וחצי ועוד עם צ'כייה בת של פולנייה, יכולה רק לנחש היום, כי אז? ממש לא הייתי פנויה או בוגרת מספיק להבין את "גודל הצרה" ומידת הדאגה שדאגו. ילד כזה צעיר, בן להורים חסרי כל, משתגע  ומתחתן. מחדשת למישהו משהו? לאחריו גם אחיו מתחתן ממש ילד. לצערי הכנה, ההבנה הבשילה ככל שהבשלתי בעצמי והמסקנה שלי היא שלא היה בן משפחה אחד בבית אוביץ' שחייו היו קלים. והם, אימא פאני היפה, ואבא מאיר (סבא לאיוש) ואיזה מזל שרק אחריהם ולא קודם, גם איבן, כבר מזמן אינם.

החיים הרי מורכבים מהפרטים הקטנים של היום יום, חודש חודש, שנה שנה, ולי יש כל כך מעט מהפרטים של המשפחה של איבן ואלכס בשנים שגדלו, בהתחלה בטרנסילבניה ואחר כך בישראל. אולי כמוני, גם הם היו שואלים את עצמם היום ״איפה בעצם היינו כשכל זה קרה?".

האם אנחנו זוכרים להתייחס אל סיפורי חיינו במעט חמלה? לסיפורים של הורינו ולאלו שלנו? האם אנחנו זוכרים שהשתדלנו לחיות חיים נורמליים בתנאים ממש לא נורמליים?

איור של אריה טופור

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

מירה אורן תרמה סיפור נוסף לתכנית הקשר הרב דורי, לקריאתו לחצו כאן