מאגר סיפורי מורשת

שמי מימי קטינא, נולדתי בישראל בשנת 1950.

ההורים שלי עברו מפולין, לארצות הברית, בגלל האנטישמיות שחוו שם. אבא שלי עזב את הבית כשהוא היה בן שמונה עשרה, הוא היה אמן וטייל באירופה. בנדודיו הגיע לפריז והשתתף שם כאומן בכל מיני תערוכות. לאחר תקופת סיוריו באירופה, הוא חזר לפולין, ומשם נסע לארצות הברית, לתקופה קצרה.

בשנת 1931 אבי חזר שוב לפולין, והתחתן עם אימא שלי, אז הם עברו לארצות הברית. כל יתר בני המשפחה שנשארו בפולין נספו בשואה. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה, אבל אני לא כל כך הרגשתי את הקושי, בגלל שהם לא הראו לי, עד כמה היה להם קשה. לאימא שלי היו שני אחים עם משפחות, ולאבא שלי הייתה אחות אחת, לפי מה שאני יודעת. הוא תמיד היה מדבר עליה. אני לא יודעת אם היו להם עוד ילדים, אבל אני מתארת שכן. יש לי גלויות שבני המשפחה של אימא שלי שלחו לה מפולין, בשנת 1940, הגלויות כתובות בשפה הפולנית, ומישהי תרגמה לנו את הכתוב בהם: הם כתבו שהם רעבים מאוד וביקשו שתשלח להם אוכל, אז אימא שלחה להם חבילות של מזון.

אבי, מקס, סבא רבא של זיו נכדתי

החיים בארצות הברית

המעבר של הורי לארצות הברית בשנת 1931, הציל אותם מגורלם הטרגי של שאר בני משפחתם, שנשארו בפולין. אני נולדתי בניו-יורק. למדתי ב public school. גדלתי באזור שהיו בו הרבה יהודים, רוב החברות שלי היו יהודיות, אבל היו גם אנשים מכל מיני תרבויות ודתות: איטלקים, אירים, שחורים, לבנים והרבה מאוד הגרים מרחבי תבל.

אמי, מלכה, סבתא רבתא של נכדתי זיו

אימא שלי עבדה בבית חרושת שתפרו בו שמלות, ואבא שלי עבד בבית חרושת שייצר ארנקים. ניו-יורק היא עיר תוססת ומלאת חיים, יש בה מוזיאונים, הרבה אתרים, פארקים, חנויות. אהבתי לבקר במיוחד בספרייה. כשהייתי צעירה הייתי הולכת עם ההורים ל- museum of modern art ול- museum of natural history. גם במסגרת היותי בתנועת "השומר הצעיר" היינו הולכים ביחד למוזיאונים, לטיולים ולפארקים. גדלתי לצד כל מיני מוזיאונים ופארקים מפורסמים. גרנו לא רחוק מברוקלין בוטניקל גארדן, והיינו הולכים הרבה לשם עם ההורים. כל שנה ראינו שם, את פריחת הדובדבנים, ובעיקר היינו הולכים ומטיילים הרבה בשבתות ובימי ראשון.

בילדותי אהבתי לטייל, אהבתי לשיר, הייתי בתיכון במקהלה ואחר כך בשומר הצעיר הייתה לנו מקהלה, אהבתי גם מאוד לקרוא, שיחקתי גם קצת כדורעף וכדורסל, אבל לא הייתי מצטיינת בספורט.

חגגנו את כל החגים היהודיים, אבל לא היינו מסורתיים. הייתה לנו דודה שהייתה שואלת אותי כל הזמן, אם אימא שלי מדליקה נרות, כי הם היו מאוד דתיים. אמרתי להם שלא והפצרתי באימא שלי שתדליק נרות. בבית ספר, למדתי גם עברית והיו כל מיני חוגים אחרי שעות הלימוד בבית ספר, שבהם למדו גם יידיש וקצת עברית. התחלתי ללמוד עברית מאוד ברצינות שהגעתי לתיכון. היה לי מורה מעולה והוא ידע שאני בתנועת ה"שומר הצעיר" ועזר לי הרבה, הוא נתן לי לקרוא ספרים בעברית. לא הרגשתי שום שוני בניו-יורק כיהודייה, בגלל שהיו הרבה יהודים, וגם לא  חוויתי אנטישמיות.

תנועת השומר הצעיר בניו-יורק

כשהצטרפתי ל"שומר הצעיר" זאת הייתה קבוצה של עשרים איש בערך. היינו נפגשים פעם בשבוע, ביום שישי, שרים ורוקדים שירים ישראלים, היינו עושים טיולים בתוך ניו יורק, לפעמים מחוץ לניו יורק. אני זוכרת טיול אחד: זה היה יום חורף. נסענו באוטו גדול בלי גג וירד עלינו שלג. היינו בדרך למחנה הקיץ שלנו ששימש אותנו גם בחורף. היינו בשלג בלי גג, והיה מאוד קר, אבל זאת הייתה חוויה מדהימה, וככה נסענו במשך כל הדרך.

דיברו אתנו הרבה על ישראל, ב"שומר הצעיר". אני תמיד הייתי ציונית, גם ההורים שלי היו, אבל קצת פחות. הם החשיבו את עצמם כפולנים – אמריקאים לכל דבר, ולא דיברו איתי הרבה על ישראל. הם מאוד העריכו את החיים בארצות הברית, כי לעומת מה שהם חוו בפולין, זה היה שיפור עצום. הייתה להם פרנסה והיה להם חופש. הם בנו חיים חדשים וטובים בניו יורק. אני זוכרת, שבתנועה, פעם אמרו לי: "את תתחתני ואז תעלי לישראל" אז אמרתי להם, אני עולה לישראל בכל מקרה אם אני אתחתן או לא אתחתן, קודם כל ישראל.

מאז שהייתי קטנה ידעתי שאני הולכת לעלות לארץ, ולהקים שם משפחה וזה היה לי מאוד חשוב. לא שקלתי להישאר בארצות הברית, החלטתי שאני הולכת לעלות לישראל ולא חשבתי פעמיים. ההורים שלי לא היו כל כך מרוצים, אבל הם אהבו את ישראל ובסופו של דבר הם גם עלו לארץ.

העלייה לישראל

עם חלק גדול מהאנשים שהיו איתי בשומר הצעיר, עליתי לארץ. היינו עשרה חברה שעלינו ביחד. חלק חזרו לארצות הברית וחלק נשארו. כשעליתי הייתי בת תשע עשרה, בגיל גיוס, אז הלכתי לשרת בצבא. לא עליתי לארץ במיוחד בשביל ללכת לצבא, אבל שמחתי להתגייס.  התגייסתי כמה חודשים אחרי שעליתי, ושובצתי לחייל הנח"ל.

עליתי לארץ בשנת 1955 וההורים שלי עלו לארץ אחריי, בשנת 1961. לפני העלייה לישראל, כבר ביקרתי בארץ והשתתפתי בסמינר בשער העמקים, השתתפנו כשישה חברה מהתנועה בסמינר. שם  שיפרנו את לימודי השפה העברית שלנו. צרפו אותנו בקיבוץ לבני קבוצה הגיל שלנו, והיינו איתם שם במשך חצי שנה. למדנו כל מיני נושאים כמו היסטוריה ועברית. השתתפנו בכל הפעילויות של הקיבוץ. היינו  "ילדים מאומצים" במשפחות שאירחו אותנו. במסגרת סמינר זה ערכנו טיולים בכל רחבי הארץ, והתאהבתי בארץ.

עם עלייתי ארצה, הגענו לקיבוץ נחשון. עבדתי בגן ירק בדילול תירס, היו שם הרבה ברחשים, וכל מיני חרקים. בהמשך עבדתי בבית הילדים והתינוקות ועזרתי למטפלות שם.

"בניתי בית בארץ ישראל"

כשהתחתנתי, בפעם הראשונה, עברנו לגור בקיבוץ שער העמקים, משום שבן זוגי היה בן קיבוץ זה.  חיינו בקיבוץ שער העמקים אחד עשרה שנים. את סבא שלך פגשתי בחיפה. היה בעבר בקיבוץ מחלקה של הכרויות ושידוכים, קישרו בינינו ובמפגש הראשון הלכנו ביחד לסרט. אחר כך התחלנו לצאת כזוג. הייתי באה לבקר אותו בקיבוץ עין השופט, והוא היה בא לבקר אותי בשער העמקים, עד שהחלטנו להתחתן. התחתנו בשנת 1967 ועברתי לגור איתו בקיבוץ עין השופט. בננו אמיר נולד בשנת 1968, שחף נולד בשנת 1970 וירון נולד בשנת 1973.

 אני וזאב עם בננו ירון, אבא של נכדתי זיו,  שתעדה את סיפורי

ילדותי ובגרותי עברו בניו יורק, והחיים שם היו שונים לחלוטין מהחיים בארץ, המעבר לחברה הקיבוצית היה בהחלט שונה, אך תמיד  הסתדרתי בכל מקום, ובקיבוץ עין השופט קיבלו אותי מאוד יפה. גם ההורים שלי, שעלו לארץ אחרי, מאוד אהבו את הארץ. הם החליטו לעבור לארץ בעקבותיי, מאחר ואני בת יחידה הם רצו להיות איתי ועם ילדי ומשפחתי בעתיד. הם הגיעו תחילה לקיבוץ שריד, כשהיה האיחוד עם קיבוץ מזרע. אימא שלי לימדה אנגלית בבית הספר שם, זה אותו בית ספר שבו את לומדת  עכשיו. בהמשך הורי עברו לגור בטבעון ואנחנו היינו מגיעים לבקר אותם עם הילדים. בטבעון הייתה להם חצר עם עצי פרי. אבא שלי היה מטפס על סולם בשביל לקטוף את הפירות, ואימא שלי הייתה צועקת עליו שיזהר. גם קליטתם בארץ הייתה טובה והם היו מאוד שמחים והרגישו בבית.

מאז שהגעתי לארץ, ישר חשבתי והרגשתי כישראלית, זה בא לי מאוד בטבעיות, בגלל האהבה שלי לארץ. אני באתי לישראל, בשביל להיות ישראלית! לא הצבעתי באף  מערכת בחירות בארצות הברית, ובמשך שישים שנה הצבעתי בכל מערכת בחירות בישראל. לרוב הישראלים בניו יורק יש קשר חזק לישראל, והציונות מאוד חשובה להם. ככה גם אני הרגשתי – כי אין לנו ארץ אחרת!

הזווית האישית

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות – בקשר הרב דורי", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי. זיו קטינא תיעדה את סיפורה של סבתא מימי שעלתה לישראל מניו-יורק.