מאגר סיפורי מורשת

בנימין נולד בשנת 1940 בן יחיד להוריו שרה ומרדכי בבוקאן שבכורדיסטן. מקור שמו של בנימין הוא על שם הסבא מצד אביו. משמעות נוספת לשמו היא על שם בנימין בנו של יעקב אבינו.

נולדתי בעיר בוקאן שבכורדיסטן. ילדותי הייתה ילדות טובה ומאושרת, למדתי ב"חדר" תורה, בעוד הבנות למדו בבית הספר שבעיר. המשמעת ב"חדר" הייתה חזקה ולא פעם גם הרביצו לנו עם מקל חם לכן היינו מפחדים מאוד מהמורים באותה תקופה. החיים בשכונה היהודית התאפיינו בשפע, בקהילתיות ושכנות טובה, גם עם הערבים שגרו באזור. מידי יום היינו קונים אוכל בשוק והיינו מכינים לחם בבית. המים שזרמו בנחלים היו קרים ממש כמו הבניאס, והיו כרמים של דובדבנים שאהבנו לקנות ולהתענג עליהם בשבת. בזמני הפנוי הייתי משחק כדורגל, כדורעף ולעיתים אף הייתי צופה עם חבריי במשחק של "כדורי אש". עד היום אני שומר על קשר עם חברים מילדותי- שלמה דוידיאן, יונה מזרחי ויונה פהימי שגם הם גרים במושב פטיש.

אבי היה בעל חנות לכובעים ואמי הייתה מורה לתפירה. הוריי היו צדיקים גדולים ולקחו על עצמם להיות אחראים על בית הכנסת. הם דאגו לאחזקת המקום והיו מסתובבים בבתים כדי להביא נפט שיספיק להדלקת האור בבית הכנסת בעיר. בכל הושענא רבה היינו יושבים בבית הכנסת ומתפללים שם כל הלילה, לפנות בוקר היינו טובלים במקווה והולכים לתפילת שחרית. אחרי הטבילה במקווה מרגישים ממש אדם אחר ולכן אני מקפיד במנהג זה עד היום בעיקר בערב שבת.

השכנות הטובה שהייתה עם הערבים קיבלה תפנית כשהחלטנו לעלות לארץ ישראל. הם קינאו לנו ולא היו מוכנים לקנות את החפצים והרכוש. באין ברירה חלק מהחפצים נתנו לערבים בחינם ואת הבית הגדול בו גרנו השארנו לערבים.

הוריי עזבו את העיר בוקאן ראשונים, משם עברנו לרמאדן, טהרן ומשם לבסוף הגענו לארץ ישראל בשנת 1950. כשירדנו מהמטוס אבי ודודי נפלו לארץ ונישקו את האדמה. הבנתי שזוהי אדמת קודש ועשיתי כמוהם. התחנה הראשונה שלנו הייתה בית-ליד, משם עברנו לשיכון במגדיאל, שם סיימתי בית ספר עממי בגיל 10. משם עברנו לפטיש. שם אני מתגורר עד היום. את המשך לימודיי למדתי בבית הספר "אשל הנשיא".

את אשתי חנה הכרתי במושב פטיש במועדון נוער. בגיל 15 הצעתי לה חברות. היינו צעירים ומאוהבים אך היינו צריכים להתמודד עם הסירוב של אביה לקשר בינינו. הוא התעקש שחנה לא תיפגש איתי אבל זה לא כל כך הצליח לו. הרבה פעמים חנה הייתה מתחבאת ובאה אליי בסתר ללא ידיעת הוריה. את יודעת, אומר בנימין, בחיוך רחב "מים גנובים ימתקו". האהבה בינינו הצליחה לגבור על הפחד מההורים. עד שבחור בשם "בשה" החליט לנסות לשוחח עם אבא של חנה שיסכים לקשר בינינו. אחרי שכנועים רבים והפצרות, אבא שלה הסכים והתחתנו בגיל 17. החתונה נמשכה 7 ימים ו-7 לילות. הייתה שמחה גדולה עם שירים וריקודים בכורדית ואוכל מיוחד, כבש, עלי גפן, צ'ירצ'ה ועוד מאכלים ייחודיים לעדה הכורדית.

לאחר נישואיהם המשיכו בנימין ואשתו חנה להתגורר בפטיש שם נולדו להם 6 ילדים.

ואם סיפור היכרותם נראה כלקוח מעלילה של איזו שהיא אגדה נסיים את הסיפור ב"והם חיו באושר ועושר…"

הזוית האישית

עדן והלל: בנימין איש מלא שמחת חיים, בכל פעם שהיינו מגיעות למרכז יום לקשיש היה בנימין מקבל את פנינו בחיוך מאוזן לאוזן, תמיד היה שואל אותנו אם אנחנו רוצות להתחלף איתו שהוא יבוא ללמוד בבית ספר במקומנו. המשפט הזה מעיד עד כמה נפש צעירה יש בבנימין. הוא אדם דתי עם ידע רחב בסיפורי התנ"ך ובמפגשים תמיד היה שוזר בתוך סיפור חייו סיפורים מהמקרא. נהנינו מאוד מהמפגשים במסגרת התכנית, למדנו ונחשפנו לעולמם של האזרחים הוותיקים וראינו שאז כמו היום "אין גבול לאהבה".