מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה מיכלשטיין, נולדתי ברומניה בשנת 1949 בעיר יאסי. סיימתי ללמוד אחרי שבע שנים, ועליתי לארץ בשנת 1963, בגיל 14.

כשעליתי לארץ עם ההורים שלי הייתי אצל הסבים שלי כחודש בחיפה ואז נתנו לנו דירה בנצרת עילית. התחלתי ללמוד באמצע כיתה ח' וסיימתי בכיתה י״א במגמה פקידותית. התחלתי לעבוד כפקידת כוח אדם. התחתנתי בשנת 1968 ובשנת 1970 ילדתי את בני הראשון אריאל, את סופי ילדתי בשנת 1972. בשנת 1975 התחלתי לעבוד בתעשייה הצבאית. עבדתי כפקידת כוח אדם. בשנת 1982 נולדה בתי הקטנה ישראלה. עבדתי עד שנת 2000 כפקידת כוח אדם.

שמי בלוצה (שושנה) וכאמור, נולדתי ברומניה בעיר יאסי. עליתי לארץ בתאריך 1.11.1963  לאחר 13 שנים של המתנה לקבלת אישורים לעלות לארץ ישראל מהשלטונות הרומניים. שם ההורים שלי: אבא ז"ל יוזא אברהם, אימא ז"ל מינה אברהם. אימא ז"ל הייתה עקרת בית, אבא שלי עבד כקניין בתיאטרון הלאומי ביאסי.

ברגע ששמעו ביאסי שאבי הכין ניירת לעלייה לארץ, פיטרו אותו מהעבודה – ואז חיינו התהפכו מקצה לקצה. אבי נשאר חסר עבודה. פה ושם מצא עבודות מזדמנות ביום ובלילה. לאחר תקופה ארוכה מצא עבודה במפעל טקסטיל עד שעלינו לארץ. בעקבות השואה אמי ז"ל הייתה חולה מאוד, והפיטורין של אבי החמירו את המצב, היא אושפזה למשך שנתיים בבית חולים. עול הבית נפל עליי, כילדה קטנה בת 8 שנים.

אני דור שני לשואה וגדלתי עם זה. גרנו בבית בן שני חדרים, עם פרוזדור ומטבח קטן. ישנו כולנו בסלון גדול, ושם התנהלו חיינו ביום יום. גרנו בשכונה טובה שהייתה קרובה למרכז העיר. הייתה חצר גדולה משותפת לילדי השכונה.

זיכרונות ילדותי: החברות שלי היו ילדות גויות שגרו בשכונה. משחקי הילדות היו קפיצה בחבל, קלאס ומחבואים. בשעות הפנאי עזרתי לסבתא וארגנתי את הבית. למדתי בבית ספר לבנות מכיתה א'-ז'. למדנו מקצועות כלליים. הייתה תלבושת אחידה. המורות אהבו אותי ולנו הייתה מחנכת שלימדה אותנו. לא היו טיולים, רק מסיבות סיום בסוף השנה. עם זאת, חיי הילדות שלי היו מאוד קשים. הייתי צריכה להחזיק בית. לעשות קניות, בישול וניקיון ולעזור לסבתא.

המאכל האהוב עליי בילדותי היה סלט חצילים, והממתק האהוב עליי היה שוקולד וגלידה וניל. הייתי בארץ בתנועת נוער גדנ"ע. ברומניה הייתה תנועה קומוניסטית שהיו צריכים ללכת עם עניבה אדומה.

המשפחה שהקמנו

בהיותי בת יחידה לאימא ניצולת שואה ההורים פחדו לשלוח אותי לצבא. מגיל 15 היה לי חבר, שהוא בעלי כיום. לאחר סיום הצבא שלו וסיום התיכון שלי התחתנו. כשהגעתי ללשכת הגיוס לקבל פטור עקב היותי נשואה, אמרו לי שהפסידו חיילת יפה. השתתפנו באירועים כמו יום העצמאות כנסים וטקסים למיניהם. אני ובעלי הכרנו באולפן ללימוד עברית והייתה אהבה ראשונה מאוד גדולה. התחתנו בנצרת עילית. בתחילת הדרך גרנו ברח' הגיא, ברסקו, בדירה של זוגות צעירים. שם נולדו הבן אריאל והבת סופי. לאחר שמונה וחצי שנים עברנו לבלוק בן שמונה קומות בחלק הדרומי ושם נולדה ישראלה.

אני למדתי בבית ספר שרת במגמה פקידותית. עבדתי שלוש שנים כפקידת כוח אדם עד שבני הבכור אריאל נולד.

עזבתי את העבודה כי בני היה חולה מאוד. לאחר שנתיים וחצי נולדה בתי סופי, אימא של יאיר. כשאריאל היה בן 6 וחצי וסופי הייתה בת 4, חזרתי לעבוד כפקידת כוח אדם בתע״ש. עבדתי 25 שנים.

עם ההורים

יצאתי בגיל חמישים לפנסיה מוקדמת, כך היה נהוג במשרד הביטחון. אז בתי סופי ילדה את בנה תומר ואני טיפלתי בו שנה שלמה. טיפלתי גם באימא שלי, היות ואבי נפטר. כאשר נולד יאיר טיפלתי בו גם כמה חודשים. הייתי סבתא במשרה מלאה וטיפלתי בשאר הנכדים עם הנאה מלאה. בעלי עדיין עובד והוא ייצא לפנסיה בקרוב.

משפחתנו

כיום כל הילדים נשואים. לבן אריאל יש שלושה ילדים. לבתי סופי שלושה ילדים והקטן הוא יאיר. בסופי שבוע המשפחה נפגשת, שומרים על קשר רצוף, טלפונים ומפגשים. אנחנו דואגים אחד לשני, יוצאים לצימרים, לטיולי שורשים בחו"ל, לפיקניקים ביערות ודואגים להיות ביחד בארוחות משפחתיות חשובות, חגיגות ימי הולדת לנכדים, בר מצוות ובת מצוות.

תחביביי העיקריים הם ספורט במים, טיולים פיקניקים משפחתיים, יציאות להצגות, סרטים, טיולים בארץ או בחו"ל וגיבוש משפחתי .

המשפחה המורחבת

מאלבום התמונות 

הזוית האישית

יאיר: נהנתי מהעבודה עם סבתי מאוד.

שושנה: נהניתי מהעבודה עם יאיר.