מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים רומנו, נולדתי באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1936. אני זוכרת מילדותי את אבי שעלה מטריפולי בגיל שבע, הוא והוריו הגיעו לאכסנדריה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. כשהגיע למד תורה עם אביו ולאחר מכן כשאביו נפטר מזקנה הלך ללמוד את המקצוע סנדלרות במפעל של נעליים. לאחר מכן גדל והתחתן עם אמי פורטונה שמע, שהיא הייתה קרובת משפחה של הבוס של המפעל וכך אבי התקדם במקצועו ופתח חנות נעליים.

אמי נולדה בחלב סוריה. לאחר שאביה נפטר בגיל צעיר, עלתה לאכסנדריה עם אמה וחמשת אחיה וגרה אצל הדוד שלה עד שהיא הכירה את אבי במפעל של הדוד שלה לאחר שהכירו, התחתנו ואז אני וארבעת אחיי ואחיותיי נולדנו. עד גיל 4 גדלנו באלכסנדריה ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. היינו עדיין באלכסנדריה ויום יום היו המון הפגזות גם בבוקר ועד הלילה. התחבאנו אצל השכנים הערבים כי שם היה בטוח.

הגיעה לאוזנינו שמועה שהגרמנים יכבשו את אלכסנדריה כי היא עיר נמל ואז אבא לקח אותנו לקהיר. חשבנו שזה ייקח יומיים, שלושה אבל זה לקח המון זמן אז אבא החליט להישאר בקהיר והשכיר דירה באזור של ערבים. כך, חשב, איפה שיש ערבים לא יפגיזו אותנו וכך בעצם עברנו לקהיר. לצערנו זה לא עזר כי התחילו הפגזות גם בקהיר. בדיוק בשנת 1941 לקראת סוף המלחמה, הגרמנים רצו להשתלט על מצרים אבל נגמר להם הדלק, ואז המצרים הצליחו להטביע את האנייה וכך מצרים ניצלה מהגרמנים.

משפחתה של מרים

נשארנו בקהיר עד 1949 באותה תקופה החלו לעלות לארץ כי שמעו שהוקמה מדינת ישראל לכן אחיי רצו להבריח צעירים יחד איתם. הם עשו פספורטים (דרכונים) ואז אימא שלי שמעה ורצתה להצטרף אליהם אבל אבי התנגד. הוא לא היה מוכן כי כל הרכוש והחנות שלו הייתה בקהיר אבל כששמעה שאימא שלי ואחיי ואני עולים אז הוא סגר את החנות והצטרף אלינו לאנייה.

הפלגנו באנייה שבעה ימים והגענו לצרפת, שם חילקו אותנו לשלוש קבוצות של אוטובוסים: מבוגרים, נערים וילדים. היות והייתי הילדה הכי קטנה לקחו אתי לילדים וכך נסעתי לבד ליד פריז. למדנו שם עברית בשביל להגיע לארץ לקיבוץ מוכנים עם שפה. ההורים שלי הלכו למחנה מעבר ששם ישבו שלושה חודשיים עד שעלו לארץ. אני נשארתי בצרפת עד שנת 1950 סוף דצמבר. עלינו לארץ שהייתי בת 14 באנייה נפרדת מהאחים, קראו לאנייה "הנגבה".

נסעתי באנייה במשך שבוע, מצרפת לישראל. כשהגענו, לקחו אותנו למעין קיבוץ מעבר בכרמל. שם למדנו שוב עברית ועבדנו במשך כמה חודשים עד שהתפנה מקום באיזה קיבוץ בכפר דרום אבל אחי לא הסכים שאני אלך לקיבוץ. לכן הוא הוציא אותי מהקיבוץ ואז לקח למעברה לכפר אתא. היינו שלוש שנים במעברה, אני עבדתי בעמילות מכס בנמל ושם הכרתי את בעלי.

לבעלי קראו יוסף רומנו, הוא נולד בקהיר שבמצרים. הוא הוברח בגיל 16 לפלמ"ח. בשנת 1946 הגיע לארץ ונלחם במלחמת העצמאות. הוא גר בקיבוץ  "דגניה ב" בכינרת עד שנגמרה מלחמת העצמאות וניצחנו. הוא עבר את כל מלחמות ישראל ונולדו לנו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. לצערי אז הוא עזב את המפעל של יציקה שקראו לו וולקן וכי הוא חלה במחלת כליות. הוא נפטר בשנת 2004. לאחר שאיבדתי אותו, ילדיי עזרו לי ועוזרים עד היום. היום אני פנסיונרית ומתמודדת עם החיים.

הזוית האישית

מרים רומנו השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם תלמידי בית ספר רוגוזין א, שי שלומי עמר וערד ישעיהו בשנת הלימודים תשע"ט.